סובב דרום ישראל – ראש השנה 2025.
לוח הזמנים שלי הסתדר כך שאני יכול לצאת למסע סובב דרום ישראל בסוף השבוע האחרון של תשפ"ה,ולחזור ביום הראשון של השנה החדשה תשפ"ו.
המסע הזה,כמו כל פרויקט צילום שנמשך כמה ימים,הוא במסגרת פרויקט על שם הצלמת גייל רובין זיכרונה לברכה. גייל התפרסמה,בין השאר,בזכות התיעוד הצילומי של חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים והייתה,למעשה,לצלמת העיתונות הראשונה שחצתה את התעלה יחד עם כוחות צה"ל. יוצא איפה שנקודת זמן בתולדותיה של גייל רובין מצטלבת,במעט,עם האהבה שלי לדרום הארץ,מים המלח,דרך הערבה ושמורת הרי אילת.
ביום שישי האחרון של תשפ"ה בשעת בוקר מוקדמת יצאתי מעיר מגורי לכביש מספר 6 ממנו לכביש מספר 1 וממנו לכביש 90 כשהתחנה הראשונה היא בשמורת הטבע עין גדי. לאחר שהייה בשמורת עין גדי חזרתי לכביש 90 ואתו המשכנו,אני והכסופה,לבית המלון שבאילת.
בשני הימים הקרובים,שבת האחרונה של שנת תשפ"ה ויום ראשון האחרון של אותה השנה,ביקרתי בשני אתרים בקניון האדום שבהרי אילת,ובשמורת הטבע עברונה שבערבה הדרומית. שני הביקורים התחלקו לשני חלקים: ביקור ראשון עם אור ראשון לסמל את בואה של תשפ"ו וביקור שני,באותו אתר,עם אור אחרון לסמל את עזיבתה של תשפ"ה. לערב החג לא הייתה תוכנית קונקרטית אבל סקרנותי גברה ובבוקרו של יום סרתי לביקור קצר בנמל אילת. בבוקרו של היום הראשון של תשפ"ו אספתי את חפצי מהמלון חברתי לכסופה ונסענו חזרה הביתה הפעם: כביש 12,כביש 40, כביש 6 והקטע האחרון וזה שסוגר את המסע,כביש 40 שמסתיים בפאתה המזרחיים של עיר מגורי,ומשם:הביתה.
סך בכל,במסע הזה,נגמעו 963 קילומטרים,נצפו שתי זריחות,או אם תרצו שתי קבלות פנים לשתפ"ו הממשמשת ובאה,ושתי שקיעות,אם תרצו שתי פרידות משנת תשפ"ה היוצאת.
שמורת הטבע עין גדי.
ברביעי במאי 2025 ירדו באזור נחל דוד,הידוע בשם שמורת הטבע עין גדי,35 מ"מ של גשם בפרק זמן קצר ביותר. הדבר גרם לשיטפון יוצא דופן בעצמתו שגרם נזקים חמורים לשמורה בכלל ולשבילי הטיול בה בפרט.
בשלישי ביולי 2025 לאחר מאמצי ניקוי וסילוק נזקי השיטפון נפתחה שמורת הטבע עין גדי. רק חלק קטן מאוד של השמורה נפתח ורובה הגדול עדיין סגור ונמצא בהליך של ניקוי ושיקום.
בתחילתו של מסע סובב דרום ישראל בואכה ראש השנה 2025 התחנה הראשונה במסע הזה הייתה שמורת הטבע עין גדי.
החלק שנפתח לקהל הוא חלק קטן מאוד מהשמורה והוא נמשך לאורכם של כמה מאות מטרים בודדים והאטרקציות של עין גדי,כמו למשל בריכות השכשוך המפלים והמפלונים וכמובן מפל נחל דוד’מעיין גדי והמקדש הכלקוליתי – כל אלה:סגורים לקהל ונמצאים בהליך שיקום.
נכנסתי לשמורה עם פתיחתה וכשיצאתי ממנה,כעבור כשעתיים,הייתי היחידי שפקד את האתר.
אז לאחר שאמרתי שמדובר בקטע קצר מאוד של השמורה מה עשיתי שם שעתיים?
השיטפון פגע בשבילי ההליכה ובערוץ הנחל אבל לא פגע באיש וגם הטבע עצמו לא ניזוק. בשמורה ישנו עדר של יעלים המונה כמה מאות פריטים. כשלושים מהם ניצלו את תנועת האדם הדלילה,דלילה לשון המעטה,ופשו להם בשביל הפתוח כשהם מלחכים מהצומח שבמקום. היעלים של עין גדי למדו לחיות לצד האדם והם סבלניים לנוכחותו. בעונה הזו הצעירים של העדר מחזרים אחר היעלות הצעירות מחזה מלבב לכשעצמו.
לאחר כשעתיים בקרבתם של היעלים עשיתי עוד כמה צעדים ופקדתי את מפל המים היחיד שכרגע נגיש לציבור המבקרים.
בינתיים חום היום התעצם,היעלים הלכו לחפש להן צל לשבת בו ולהעלות גירה ובתקווה שהזכרים יפסיקו להטרידן,ואני: חזרתי לכסופה ועשינו את דרכינו לבסיס האם באילת.
לגלרית התמונות – שמורת הטבע עין גדי.
הקניון האדום,הרי אילת – זריחה.
הקניון האדום נמצא כעשרים קילומטרים צפונית לאילת וממערב לכביש 12. הקניון הוא חלק מנחל שני שמקורו בבקעת הירח משם חותר הנחל במסע בן 13 קילומטרים שבסופו נשפך לנחל רחם. נחל שני הוא נחל אכזב והוא אחד הנחלים הארוכים במסיב הרי אילת.
הקניון האדום,כאמור חלק מנחל שני,הוא תוצאה של בליית מים את המסלעה שבו עובר הנחל. חתירת הקניון מתחילה לאחר היווצרות השבר הסורי אפריקאי שיצר הפרשי גובה בין הרי אילת לבקע עצמו. הפרשי הגבהים יחד עם תקופות גשומות מתקופתנו אנו גרמו לחתירת ערוצו של נחל שני וכחלק ממנו את חתירת המים במסלע האדום של הקניון.
אורכו של הקניון הוא 200 מטרים בלבד ועומקו המרבי הוא שלושים מטרים. חתירת הקניון עדיין פעילה ברם כמות המשקעים באגן ההיקוות של נחל שני נמוכה מאוד והתעמקות החתירה בקניון היא כמה מילימטרים בודדים ביותר בשנה גשומה,ולא כל שנה היא שנה גשומה.
באור ראשון של היום השני במסע סובב דרום ישראל הגעתי לקניון האדום. השעה המוקדמת ואור קרני השמש הראשונות האירו את הקניון וגונו האדמדם התחוור משהו. מלבדי,לא היה איש בקניון,בדרכי חזרה בערוץ נחל שני פגשתי ביעל זכר שירד להשביע את רעבונו בערוץ נחל שני. לאחר שבילינו שעה קלה ביחד נפרדנו כל אחד לדרכו,היעל הלך לחפש עוד מזון ואחר כך מקום בטוח ומוצל להעלות גירה ואני חזרתי לכסופה ולדרכנו.
לגלרית התמונות – הקניון האדום,הרי אילת – זריחה.
הקניון האדום,הרי אילת – שקיעה.
קצת לפני שעוזבת אותנו השבת האחרונה בשנה העברית היוצאת,חזרתי ללוות את צאתה בקניון האדום.
לאחר הביקור בבוקר,הביקור הזה היה בסדר ההפוך,כלומר: התחלתי בשביל השחור,זה שעל פי הקניון,עשיתי מלוא אורכו ולבסוף ירדתי לקניון האדום בחלקו המזרחי היכן שהקניון מסתיים. משם טיפסתי בשלושת מפליו ויצאתי מהיכן שנחל שני מתחיל לחתור את הקניון.
יחד איתי הלכה השמש,הנמיכה את מיקומה במערב ואט אט נעלמה מעבר לאופק,שולחת את אחרוני קרניה הצהבהבים ומלווה את השבת האחרונה בשנה היהודית הבאה אל סופה.
עם רדת החשיכה נכנסתי לכסופה וחזרנו לבסיס האם באילת.
לגלרית התמונות – הקניון האדום,הרי אילת – שקיעה.
שמורת הטבע עברונה,הערבה הדרומית – זריחה.
שמורת הטבע עברונה נמצאת בדרום הערבה כעשרים קילומטרים צפונית לאילת,חלקה הצפוני,וכארבע קילומטרים צפונית לאילת,חלקה הדרומי. זו השמורה הגדולה בערבה. בתקופות שונות,בעיקר בתקופה הפרסית והרומית,היו בשמורה חוות חקלאיות שניזונו ממים שנאצרו אחר הגשם,ממעיינות מליחים ומבארות מים מתוקים שהיו באזור.
עם הקמת המדינה נעשה ניסיון ליישב את שמורת עברונה באזורים שהם היו יישובים בתקופות קודמות,הניסיון הזה לא צלח. לעומת זאת,משאבי המים של שמורת עברונה כן נוצלו לצרכיי חקלאות של ישובים שכנים עד שהתייבשו וכלו לעד.
בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת זממה ממשלת ישראל לבנות שדה תעופה,נוסף לנתב"ג,בעין עברונה. התוכנית רקמה עור וגידים ועברה כמה תהפוכות עד שמכרז לבניית שדה התעופה יצא לסקטור הפרטי ב 1995. למכרז לא ניגשה אף חברה והוטל על רשות שדות התעופה להקים את שדה התעופה כקבלנית ביצוע. גם הרעיון הזה כשל וב 2001 הוחלט סופית שלא להקים שדה תעופה בעין עברונה. לעת עתה השמור ניצלה.
ב 2014 צינור נפט גולמי השייך לחברה המשלתית קצא"א (שבה שותפה ממשלת איראן שמחזיקה מחצית ממניות החברה,כן – גם כיום) נפרץ והציף חלקים מהשמורה בנפט גולמי. כתוצאה מהדליפה נסגרה השמורה ונגרם לה נזק רחב היקף.ממשלת ישראל החליטה לממן את ניקוי השמורה,ניקוי שבוצע,בין השאר,באמצעים ביולוגים שאכלו את זיהום הנפט ובהוצאת קרקע מזוהמת מהאתר והחלפתה בקרקע נקייה. באפריל 2015 נפתחה השמורה.
כיום מאכלסת השמורה מגוון ביולוגי ייחודי לה ולאזור הערבה ולאחר שניצלה מהקמת שדה תעופה בליבה ומזיהום הנפט נקווה שבזה תמו תלאותיה והמגוון הביולוגי שבה יפרח ויתפתח.
בבוקרו של היום השלישי במסע סובב דרום ישראל ראש השנה 2025,ממש עם הנץ החמה ביקרתי בשמורה למלוא אורכה ובדרכי נתקלתי בפרט יחיד של צבי הנגב כמו גם בדקלי הדום ההדורים שניהם,הצבי ודקלי הדום שניהם מהמגוון הביולוגי המיוחד של עברונה.
לאחר ביקור בשמורה סקרנותי התגברה וסרתי לברר מה זה השביל שמתחיל לא רחוק משער הכניסה לבאר אורה ונמצא על דרך הגישה לשמורת הטבע נימרה ולאתר ההטמנה הסמוך לה.
סרתי למקום ולאכזבתי גליתי שמדובר בדרך 4X4 שמובילה לנחל עתק שבהרי אילת.ביליתי שעה קלה באזור ומשסבאה סקרנותי חזרתי לבסיס האם שבאילת.
לגלרית התמונות שמור הטבע עברונה,הערבה הדרומית – זריחה.
לגלרית התמונות שביל 4X4 ליד הכניסה לבאר אורה – נחל עתק
שמורת הטבע עברונה,הערבה הדרומית – שקיעה.
קרני השמש מבצבצות מעל הרי אילת,השמש:בדרכה לשקוע ביום שני האחרון לשנה העברית הזו. בשעת השקיעה הגעתי,בשנית,לדקלי הדום שבשמורת הטבע עברונה. דקל הדום הוא דקל מיוחד במינו:מקורו באפריקה והוא לא נותן כל פרי,בנוסף:בניגוד לדקלי התמר,דקלי הדום יכולים להוציא מאותם השורשים שני גזעים או יותר. על מנת להתרבות,כמו דקל התמר,דקל הדום זקוק לדקלים זכרים שירבו את הדקלים הנקביים. בעברונה: הדקלים הזכרים נמצאים מעט צפונה למקבץ דקלי הדום הנקביים,שמכילים כמות גדולה יותר של דקלים. זוהי תפוצתו הצפונית ביותר של דקל הדום והוא ערך טבע ייחודי לשמורת עברונה ומוגן על פי חוק.
אף כי השמש שולחת את קרניה אל עבר הרי אדום אלה האחרונים מתחבאים אחרי מסך אובך שפוקד את האזור כולו במסגרת השקע הסתווי הממשמש ובא הלא הוא שקע ים סוף,שיביא עמו חמסין עם טמפרטורות גבוהות ויובש רב.
בלי לשם לב החשיכה יורדת וכבר קשה להבחין בין מקבץ דקלי הדום הנקביים,להרי אדום הרחוקים,רק אורות מכביש 90 מסגירים את הכיוון אליו יש לנוע.
לגלרית התמונות שמורת הטבע עברונה,הערבה הדרומית – שקיעה.
היום הרביעי – נמל אילת.
ליום הרביעי בסובב דרום ישראל ראש השנה 2025 לא היו לי תוכניות. סקרנותי גברה עלי והחלטתי לקחת קו אוטובוס פנימי שמגיע,בסופו של דבר,לנמל אילת וכך היה.
נמל אילת פוטנציאלית הוא הנמל החשוב ביותר של מדינת ישראל,וזאת בשל קירבתו למזרח הרחוק בכלל ולסין בפרט. פוטנציאלית,כבר אמרנו? במציאות ספינות הסוחר מתחלקות.ממש בגדול ובכלליות רבה,לשלושה גדלים. הגודל הוא פונקציה של אורך הספינה,רוחבה ובעיקר השוקע שלה.
עיקר הסחורה בין המזרח הרחוק לאירופה ארה"ב,וגם לישראל,משונע באמצעות קונטיינרים. אניות הקונטיינרים מסווגות לשלושה גדלים שמידותיהם תואמים את תאי הציפה בתעלת פנמה טרם השדרוג שעברה ב 2016.
לעיננו של נמל אילת: אוניות הקונטיינר מסווגות,כאמור,לפי אורך ורוחב בתואמים את תאי הציפה בתעלת פנמה אבל,ישנו נתון נוסף שלגבי תעלת פנמה הוא זניח אבל לגבי תעלת סואץ בכלל ונמלי ים בפרט הוא רב משמעות והוא:עומק השוקע של האנייה.
אניות מכולה קטנות יגיעו לשוקע של עד 12 מטרים,בינוניות יגיעו לשוקע של 13.3 מטרים והגדולות,שמכילות 12,000 קונטניירים או יותר,לשוקע של 15.2 מטרים.
יוצא איפה:על מנת לשדרג את נמל אילת לאחד מנמלי העולם הגדולים שאותו יפקדו ספינות קונטיינר בינוניות וגדולות ויעדיפו אותו על פני שייט בתעלת סואץ,צריך להרחיב ולהעמיק את הנמל. הרחבת נמל אילת בלתי אפשרית שכן מצפון לו שוכן בסיס חיל הים זירת ים סוף ומדרום לו הגבול עם מצריים. להעמיק את נמל,בלתי אפשרי כי כבר עכשיו הוא גובל בשמורת טבע ייחודית וכבר עכשיו הוא גורם לה לנזקים קשים מנשוא.
בלית ברירה נמל אילת נשאר הנמל העיקרי שדרכו מיובאות מכוניות מהמזרח הרחוק,ובעיקר מסין,לישראל.
בצל מלחמת חרבות ברזל הפעילות בנמל אילת דלה ביותר והיום,למשל,הוא היה ריק מאדם,לא עגנה בו אף ספינה וגם מכוניות מסין יש מעט ורובן עוטות סימני זמן ניכרים.
מנחם.
פרויקט גייל רובין – יום העצמאות 2025.
יום העצמאות מסמל,יותר מכל,את סופה של נדידת העם היהודי ברחבי העולם אל הבית לאומי בישראל.
בטבע,נדידה מסתיימת תמיד במקום,כלשהו,קבוע שבו נקבע המושב הסופי שיכול לשמש לרבייה,כמו בנדידת הציפורים,או נקבע לצורך אגירה כמו במקרה של החולות הנודדים באזור מסיב אילת והערבה.
את המסע,בן שלושת הימים,למסיב אילת והערבה ערכתי בסימן של נדידה. נדידת חולות ונדידתם של הנבטים מעומן,של היום,לנמל עזה בהסיעם את המור והלבונה.
חולות כסוי.
חולות כיסוי נמצא בחלק הצפוני של ביקעת עובדה שבמרכזה נמצא שדה התעופה,הצבאי,עובדה.
מקורם של החולות שבחולית כיסוי שנוי במחלוקת,לפי גרסה אחת מקורם בחולות שהסיע הנילוס הכחול ממקורותיו באתיופיה לדלתא שלו ומשם,הרוח,הסיעה אותם לחלקה הצפוני של בקעת עובדה,שם מתרוממת הקרקע רגע לפני מצוק ההעתקים של בקע ים המלח,ובשל ההתרוממות הטופוגרפית מוצא החול את מקום מושבו הקבוע. הגרסה השנייה היא: מקור החולות בהרים של מזרח סיני,משם מסיע אותם הרוח למקום מושבם בצפון בקעת עובדה שם מוצאים גרגירי החול את מקום מושבם הקבוע בשל הטופוגרפיה של המקום,כפי שהוסבר קודם לכן. בשל הרכב הקוורץ והמינרלים של החולות סבירה יותר האפשרות השנייה כמקורם של גרגירי החול בחולית כיסוי.
מקדש הנמרים.
מקדש הנמרים הוא אתר ארכאולוגי פרה היסטורי. המקדש נמצא צפונית מזרחית לשדה התעופה הצבאי שבבקעת עובדה. בשנות השמונים,של המאה הקודמת,טנק של צה"ל עבר במקום והמקדש התגלה תחת זחליו. באותה השנה,ובמשך השנתיים הבאות, נחפר המקדש ועבר תהליך שימור. מקדש הנמרים מתאפיין בחצר שנמצאת מזרחית למקדש ובה 16 דמויות של בעלי חיים שנבנו באבנים קטנות. בצידה המערבי של חצר המקדש נמצא אלמנט בנוי אבן שמקובל לחשוב שהוא "קודש הקודשים" של המקדש.
מקדש הנמרים מתוארך,על ידי פחמן 14,לשנת 7500 לפני הספירה. במרחב הנגב וסיני ידועים עוד כמאה ושישים מקדשים כאלה במצבי שימור שונים. מקדש הנמרים היה בשימוש עד לאלף השני לפנה"ס תקופת הברונזה התיכונה.
בשנת 1988 נערך בסביבת המקדש תרגיל של חיל השריון ובמהלכו פגעו הטנקים במקדש בעיקר בחצרו המזרחית. על סמך תיעוד מהחפירה הארכאולוגית חיילים שהשתתפו בתרגיל יחד עם חיילים מחיל האוויר שבבסיס עובדה הסמוך שיחזרו את הממצאים שנפגעו והם מוצגים כך כיום. המקדש וחצרו המזרחית גודרו כך ששוב טנקים של צה"ל לא יוכלו לפגוע בו וגם.. המטיילים לא יכנסו לתוכו ויגרמו לנזק.
מואה הנבטית.
מואה הקדומה נמצאת בערבה התיכונה צפונית למושב צופר. מיקומה של מואה הוא בנקודה אסטרטגית על דרך הערבה,ממפרץ אילת לים המלח ומשם צפונה או בעמק הירדן או על גב ההר,ובדרך מפטרה הנבטית מערבה לכיוון נמל עזה.
מתי השיירות הנבטיות החלו להשתמש בנתיב:עדן,פטרה,מואה,עבדת,שיבטה,חלוצה ומשם לנמל עזה לא ממש ידוע,כי הממצאים מהערים ממערכת החאן הנבטים שלאורך הציר הזה אינם מקבעים את תחילת השימוש בתאריך מסוים. אנחנו כן יודעים,ממצאים ארכאולוגים,שראשית השימוש באתר מואה היה בתקופה ההלניסטית,המשיך לתקפה הרומית ובסופה,של התקופה הרומית,בא היישוב אל קיצו.
בסביבות 106 לספירה בא קיצה של הממלכה הנבטית והנבטים נטמעים בקרב האוכלוסייה הרומית בעיקר בפרובינקיה ערביה שהיא סוריה של היום. יחד עם זאת,בתקופה הרומית הופכת נואה מחאן שיירות לעיירה רומית משגשגת ולפי הממצאים עושרה הגיע ממסחר בתמרים,באפרסקים (שהגיעו לאזור דרך דרך המשי מסין) באגוזי פקאן וגם בתבלינים שהובאו מהמזרח,יובשו במואה ונשלחו הלאה לאימפריה הרומית דרך נמל עזה. האפרסקים לא גדלו במואה בשל תנאי מזג האוויר,אבל עברו דרכה לעזה ומשם לאימפריה הרומית. בהמשך התקופה הרומית,ואחרי נפילת הממלכה הנבטית,היה עיסוק בכתישת זיתים לצורך הכנת שמן זית שמן הסתם גם הוא עשה דרכו לאימפריה דרך נמל עזה.
מסיבות לא ידועות בתום התקופה הרומית מואה ננטשת ולא נושבת עוד לעד.
חולות סמר.
חולות סמר נמצאים מזרחית לקיבוץ סמר,מכביש 90 מזרחה עד לגבול עם ירדן. עד 2015 האתר שימש כאתר כרייה של חול לתעשיית הבנייה באילת ובערבה. ב 2015 הושגה הסכמה בין מפעילי אתר הכרייה בחולות סמר לבין המדינה לפיה כריית החול באתר תיפסק,וכך היה. חולות סמר הפכו לשמורת טבע מוכרזת וב 2017 נוספו אליה עוד כמה מאות דונמים בסייג שלפיו תושבי המקום,החקלאים קיבוץ סמר,יוכלו לטעת מטעי תמרים בשולי השמורה ושצה"ל,אם ירצה,יוכל להקים בשולי השמורה המזרחיים חומה.
מקור החול בחולית סמר שנוי במחלוקת. גרסה אחת טוענת שהחול הוסע על ידי הרוח לאחר שהובא לבקעת תימנע על ידי נחל נחושתן,הגרסה השנייה טוענת שמקור החול עתיק בהרבה והוא הושקע באתר על ידי ים תטיס לאחר שהוסע על ידי נחלים ממזרח שנשפכו לים תטיס ומשזה נסוג נחשפה חולית סמר.
כאשר נוסעים בכביש 90 ומביטים מזרחה נראה הרבה נחלים שחוצים את ההרים ממזרח,מסתיימים בדלתא מאוד בולטת אבל לא נשפים לנהר הירדן. היכן שנמצאות הדלתות האלה היו אלה חופיו המזרחיים של ים תטיס. משנסוג הים,והיום שאר ממנו "רק" הים התיכון שמערב לנו,תפסה את מקומו ימת הלשון שחופיה הדרומיים נמצאים ליד מושב חציבה והצפוניים בעמק החולה. גם ימת הלשון נסוגה ובאדיבות מדינת ישראל נשארו מנה רק הכינרת הירדן,שמוביל מי שופכין מטוהרים,וים המלח.
איך זה קשור למקור החול? נחל נחושתן הוא נחל צעיר במונחים גאולוגיים והוא נוצר אחרי שימת הלשון כבר נעלמה קרי לפני כעשרה מליון שנים. כמות החול,וגם הרכבו,בחולית סמר מעלה ספקות לגבי המקור הזה.
לעומת זאת:מקור החול מים תטיס מהנחלים שנשפכו לתוכו בחופיו המזרחיים למרגלות הרי אדום מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה הגאולוגית של המקום. אם נתמוך בסברה שמקור החול הוא בים תטיס ובנחלי המזרח שנשפכו לתוכו,שהדלתות שלהם קיימות עד היום,נשאלת השאלה: מדוע רק במקום הזה ישנה חולית ואילו צפונה לה,ודרומה לה,אין עוד חולית שכזו,הרי חופיו הדרומיים של ים תטיס היו גם צפונית ודרומית לאתר חולות סמר?
ההסבר לזה נטוע בשתי תופעות חשובות שקורות בבקע הירדן.הראשונה: בשל תנועת לוחות הטקטוניים החלק המזרחי נע צפונה ומדרום לחולות סמר תנועה הזו עיצבה את הנוף כפי שמוכר לנו כיום ואם היו שם נחלים שהסיעו חול כמו זה שבחולית סמר הרי שהם זזו עם הלוח הערבי צפונה והחול נישא ברוח ונעלם. בחלק הצפוני לחולות סמר ולאחר נסיגת ים תטיס נוצרה ימת הלשון שהשקיעה את החי והצומח שהיו בה ויצרה שיכבה של משקע ימי ועליו משקע של מלח כפי שמוכר לנו מאזור ים המלח והערבה הצפונית. חופיה הדרומיים של ימת הלשון הגיעו עד להיכן שנמצא כיום היישוב חציבה,צפונית לחולות סמר. בשל כל אלה רק בנקודה הזו החולות שהסיעו הנחלים ממזרח לעבר חופיו של ים תטיס נחשפו ורק בנקודה הספציפית הזו.
שמורת נימרה.
נחל נימרה (יש להגות נימ-רה במלעיל) המנקז את שוליה הדרומיים של ביקעת תימנע ונשפך אליה מאט צפונית למוצאו. נחל קצר זה מסיע עמו חולות שמקורם בשוליה של בקעת תימנע ומפזר אותם לאורכו.
הנחל,והשמורה נמצאים צפונת ליישוב באר אורה וזו שמורת הטבע היחידה בארץ שמכילה בתוכה אתר פנוי פסולת. אתר פנוי הפסולת נימרה,נמצא בקצה הצפוני של השמורה. האתר משמש את ישובי הערבה והעיר אילת להטמנת אשפה. האתר מגודר וגבולותיו עם השמורה נקבעו בשנת 2000 וכרגע השמורה נמצאת במצב של שמורת טבע מוכרזת שבצידה אתר פנוי אשפה מוכרז גם הוא.
נחל נימרה ייצר,עם הזמן,בקע סביב ערוץ הזרימה שלו. בשולי הבקע מסלע האופייני לבקעת תימנע שהנחל,יחד עם הרוח,חרצו בו את צורותיו,ובין לבין בחוליות קטנות שהם חול שנושא הנחל בשיטפונותיו מהחלק הדרומי של בקעת תימנע. חולות נחל נימרה הם בית גידול ייחודי לכמה סוגי צמחים וגם משמשים בית גידול לציפורים חלקן חורפות וחלקן קבועות.
מקור השם נימרה.בצפון הארץ ישנו בסיס צבאי שנקרא נימרה. בספר במדבר פרק ל"ב פסוק 36 מוזכרת עיר בשם נימרה ומצוין שהיא נמצאת בעבר הירדן. אם כך: נחל נימרה הוא על שם אותה עיר המוזכרת בספר במדבר והבסיס הצבאי הוא על שמו של הנחל שבערבה.
מנחם.
פרויקט גייל רובין – פסח 2025.
אודה ולא אבוש: ים המלח הוא מהמקומות האהובים עלי בתבל. בכל פעם שאני מביט בו ממעל,נחמץ לבי לראותו הולך ומתכווץ באדיבותה של מדינת ישראל,סגירת סכר דגניה,ובאדיבות מפעלי ים המלח כמו גם השנויים האקלימיים שמזמן הטבע. אך למחמץ הלב הזה ישנה זווית מבט נוספת: נסיגתו של ים המלח מזמנת לנו מראות בטבע שאין להם אח ורע בשום מקום אחר בעולם.
צריך לזכור: ביקור ממזרח לכביש 90 באזורים משולטים בברור כמסוכנים בשל בולענים הוא מעשה שבו אדם לוקח את נפשו בכפו ומצריך זהירות,מודעות לסביבה ושימת לב מרבית לאיה מונחת כף הרגל ובהחלט:מסוכן.
נחל קדם הוא מנחליו הקצרים של ים המלח. אורכו כשבעה קילומטרים בלבד,שבהם הוא נופל במצוק ההעתקים של ים המלח במפלים שהגבוה מביניהם נישא לגובה של כ 330 מטרים. שישה קילומטרים צפונית לעין גדי נחל קדם נשפך לים המלח.
מצפון,וגם מדרום,לשפך נחל קדם לים המלח נסיגת הים מגלה נביעות של מים חמים עשירים בגפרית. המעיינות נושאים מים מעומק של כ 1200 עד 1700 מטר מתחת לפני ים המלח (כ 1600 ועד 2100 מטר מתחת לפני הים). בעומק המעיינות נפגשים המים עם חום העולה מגרעין כדור הארץ,התחממות המים גורמת להם להידחף מעלה אל עבר פני הקרקע ושם לפרוץ לאוויר העולם. בדרך מעלה המים אוספים את המינרלים ששקעו באדמה שבה הם עוברים וביניהם:כמות גדולה של גפרית. בסמוך לקו החוף של ים המלח,זה הנוכחי,פורצים המים אל פני השטח,יוצרים מאגרות של מים חמים ועשירים במינרלים ובגפרית,ומשם נשפכים לים המלח. כאשר שטח הנביאה היה מכוסה בים המלח,לחץ המי הים לא אפשר את נביעתם ומשנסוג הים נפרצה דרכם מעלה.
[…]
"חניון" נחל קדם. בדיוק כמתוכנן אני מגיע עם עלות השחר. מנוע הכסופה דומם,ובתזמון שמעורר את דמיוני מגיח פול טריילר על 500 סוסיו ו 68 טונות של מטען בתפזורת,מנהל המסע שולח את המצערת לרצפת הקבינה ושאגת הסוסים מפלחת את השקט של החניון. בעוד הפול טריילר שואג את מלוא סוסיו ועולה מעלה באטיות משמימה צינת אוויר מלווה בריח הגפרית הופכים את הפרידה מהמציאות של כביש 90 בכעיין המראה אל ארץ אחרת,לא נודעת,מיוחדת בנופיה וצינת האוויר שלה ובמשבי ריחה של הגפרית.
למרות שהוראות ההגעה לנביעות החמות היו ברורים לי ושיננתי אותם בזיכרוני,לא הייתה לי כל כוונה לרדת ישר לנביעות,לשכשך עצמי בהם ולחזור על עקבותיי. הגעתי לאזור על מנת לשזוף העין,ועין העדשה,את המראות שחשף ים המלח בעודו נסוג אל תוך עצמו.
הפול טריילר מסיים את ההמראה במעלה נחל קדם על כביש 90,אט אט שאגות הסוסים מתחלפות בשקט ואני מלווה את כביש 90 על שביל מזרחית לו,יורד מטה אל הארץ הלא נודעת. פה ושם השביל היורד המתינות אל חוף הים מזמן פלטו שבאמצעותו ניתן לגשת לפי התהום ולצפות בזריחת השמש,שמפעם לפעם מתכסה פניה בענניי גשם ופעם זו זריחת השמש,ופעם זו שקיעתה.
בסוף השביל אדוות גליו של ים המלח מלחכים את חופי המלח ואדמת הסחף ולעין נגלים מראות שהים הנסוג,יחד עם הרוח ומעט הגשם שירד במקום,מזמנים מראה של כוכב לכת אחר שנראה כאילו רגלי נטעו בו לאחר שירדו מהפול טריילר שהמריא לו כבר הלאה,לדרכו.
בכל מפרצון ומפרצון המראות משתנים,פה נטיפי מלח,שם זקיפי מלח,פה בולען גדול ממדים שמימיו זורמים אל ים המלח,ואחריו מרחב של אדמה רוויה במלח שכל צעד בה משמיע קול צווחה של אדמה שנפצעו בתוליה תחת נעלי ההליכה שלי.
דומה שבכוכב שהגעתי אליו יש זריחות ושקיעות בזו אחר זו,לא כמו אלה שבכוכב למרגלות כביש 90. פעם,השמש שוזפת את מרבצי במלח אדמת סחף באור צהוב זהוב יוקד וקסום,ופעם,בשקיעתה,באור כחלחל נוגה.וככל שנוקף הזמן,עיני אוספות בשקיקה את נופיו המשתנים והמגוונים של כוכב חוף ים המלח,וגם המצלמה לוכדת את האור הנפלא,והמשתנה של השמש,.. אט אט ענני הגשם מפנים את הרקיע,השמש כבר נמצאת הרחק ממעל… זמן לחזור.
אני שם פעמי דרומה. מהלך בתצורות הנוף של הכוכב החדש שנגלה לי הבוקר,משתדל לעקוב אחרי המסלול שבו באתי,מטעמי בטיחות,ופה ושם משבי ריח הגפרית מגרים את אפי. אני אומר לעצמי:לא יתכן ואגיע עד לפה ולא אלך לבקר את נביעות המים החמים.
בצומת הדרכים שבה פניתי,מוקדם יותר הבוקר,צפונה אני ממשיך דרומה. ריח הגפרית הולך ומתחזק.וגם נוף כוכב חוף ים המלח הולך ומשתנה ומרמז שלא רחוק מפה,ממש בקרבת צעדים אחדים,נובעים להם מעיינות המים החמים.
לשמחתי,בהגיעי לנביעות המקום היה ריק מאדם. הנביעות הן רק שלי. הסתובבתי ביניהן,הרוויתי את העין במראה המים שנובעים אלפי מטרים מתחת לרגלי,נושאים את ריח הגפרית ובבואם במגע עם סחף הקירטון שהסיע לכאן נחל קדם,מהכוכב שמערבית לכביש 90,הם מלבינים ללבן בוהק ומתריס.
השמש כבר גבוה בשמיים ושביל חלוקי הנחל שעולה חזרה למרכז הנחיתה ב"חניון" נחל סער נראה תלול ומדאיג. בחלקו העליון מבצבצת דמות שחיש קל עושה קברת דרך של השביל על ישבנה. ציוד הצילום נארז בתיק מקבל מיגון נוסף למקרה של צניחה אלי קרקע,מקלות ההליכה נשלפים ובכוח של רבעון סוס אני מתחיל לעשות את החזרה לבסיס השילוח.
[…]
ספסל תחת עץ בקצהו של שביל ההליכה בין שמורת עין גדי ושמורת נחל ערוגות. החלטתי לשבת עליו להרוות צימאוני בקפה חם ומהביל ולשלוף ממגירת התוכניות תוכנית שתתאים למזג האוויר ולזמן שעומד לרשותי. למרגלותיי דרור ירדני נוחת מפעם לפעם,אוסף זרדים לבניית הקן,על העץ,ובסביבתו משתעשעים להם זוגות של בולבולים.
מתיק הצילום נשלף סט הצילום המתאים למפגש עם הדרור והבולבול,המצלמה מקבלת את הקונפיגורציה המתאימה ללכידת הדרורים והבולבולים העסוקים בבניית קינים בחיזור,במעופים בזוגות ובבודד ובשירה נעימת האוזן של הבולבול הממושקף.
אט אט מתרגלות הצפרים לנוכחותי,חששם מעדשת המצלמה,הבולטת בלובנה,מתמעטים להם ושעה לא קלה בכלל אני מלווה אותם,את דרור הירדן העושה לקינו ואת צמדי הבולבולים שמפליאים בפירוטכניקה תעופתית,נוחתים לא פעם ממש מעלי,מזמרים להם ומשוויצים בבני,או בנות,זוגם.
ואז מגיעה השעה. השעה להיפרד מצפרי האביב שבין נחל דוד לנחל ערוגות,לסור לח'אן עין גדי שם יוקם בסיס האם ללילה הקרוב, לילה שהגשם המטיר זלעפותיו על האוהל בא בימים שלי שעמד בגבורה בנתחי הגשם והשאיר אותי,ואת תוכנו,יבשים לחלוטין. בצער,עת בוקר חזרתי לכסופה ויחד אתה חזרה לציביליזציה.
והתמונות שלכדה עין העדשה מכוכב הלכת חוף ים המלח בואכה נחל קדם,ואת פעילות האביב של דרור הירדן והבולבולים,כל אלה כאן לפניכם:
גלרית התמונות – מעינות חמים נחל קדם.
גלרית התמונות – ציפורי האביב עין גדי נחל ערוגות.
מנחם
פרויקט גייל רובין – פסח 2024.
פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו.
יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון.
אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח.
גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא…מקום חניה.
אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך.
אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים.
כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני.
שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם.
אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.
את ששבעו עיניי אינני יכול לשם פה אך את אשר שבעה עין העדשה אני יכול והתמונות ממכמני מפליו וגבי המים של נחל רחף,הם כאן לפניכם.
שבת. בוקר אך השמש עדין מעבר להרי אדום,חשוך בבסיס האם וגם קרירות מדברית נעימה עוטפת אותי. בתוכנית המקורית היה להגיע עם בוקר למאגר אשד הדסה,מעט דרומית לקיבוץ פארן דרך ששימשה אי פעם בעבר חובבי הרפתקאות שעשו דרכם בשבילים חצו את הגבול להלכו לבקר בפטרה שבירדן. רבים מהם לא חזרו בחיים. גם הפעם,לאחר סידורי הבוקר הרגילים,מנוע הכסופה מתעורר לחיים ואנחנו גומעים את 60 הקילומטרים שבין בסיס האם לדרך ההולכים לפטרה שבקצה,ממש על קו הגבול עם ירדן,נמצא מאגר אשד. היעד.
למאגר אנחנו,הכסופה ואני,מגיעים ממש עם אור ראשון. התוכנית,המקורית,הייתה להתמקם על שפת המאגר ומאחר וזו סופה של תקופת הנדידה לפגוש ולהשביע את רעב העין בעופות והצפרים הנודדות להן חזרה לביתן שבצפון עת הן חונות על שפת האגם,ובהמשך הבוקר,עם התחממות האוויר לצפות ולהשביע רעב העין,וגם את עין העדשה,באותם עופות המנצלים את תרמיקות החום על מנת לעוף חזרה…צפונה.
יופיין של תוכניות הוא בהיותן בסיס לשינויים. לאחר טיפוס קליל במדרגות אל עבר התצפית על מאגר אשד הסתבר בלא צל צלו של ספק: המאגר יבש. מאגר אשד,מעשה ידי קק"ל ובמימון ארגון הדסה,אוצר את מי הנגר של נחל חיון ונחל הערבה הסמוכים לו,אוגר אותם והמים מחלחלים בקרקעית האגם ומעשירים את מי התהום באזור,מים מתוקים הראויים לשתייה על ידי אדם והצומח החקלאי שדורש זאת באזור. אין לי ספק: ה"פטנט" עובד ומי המאגר חלחלו להן מטה והמאגר עמד ביובשו הקסום.
יחד עם אור השמש,שבינתיים תפסה מקומה מעל להרי אדום,עננות של ענני הקולמוס בגובה בינוני החלטתי לנצל את תנאי התאורה המיוחדים מאוד ולהשביע את עיני ואת עדשות המצלמה בנוף של ומסביב למאגר היבש. והעודי מסתובב לי על שפת האגם,מחפש קומפוזיציה לעדשת המצלמה ומראה מלבב לעין המצלם,מגיע למקום סיור של צה"ל. מהרכב פורקים ארבע חיילים צעירים שתוהים על מעשי במקום. לאחר שראו בעיניהם את ציוד הצילום הסבו את תשומת לבי על כך שאני נמצא ממש על הגבול בין ישראל לירדן וכי זו תקופה מאוד מתוחה ולמען בטחוני האישי כדאי לצמצם בולטות,לסיים את מעשה הצילום ולעזוב את המקום.
לא עבר די זמן,השמש כבר התרוממה מעל להרי אדום,עיני שבעו משהו ועין העדשה יכלה לקלוט עוד..קצת. אך עצתם של אבעת החיליים הדהדה בראשי בכלל ולנוכח העובדה שאני באתר לבדי ואין עוד טעם להתגרות בגורל או לזמן למשהו קרבן שלאחר דברי החיליים תמים הוא כבר לא.
חזרתי לכסופה ובדרך לכביש 90 החלטתי לקפוץ 70 ק"מ דרומה משם ולעלות לתצפית שבשמורת עברון. לא ביקרתי שם מעולם ותהיתי מה יזמן לי המקום הזה כמו גם,חשבתי,שזה מקום חביב לצפות בחלקה הדרומי של הערבה על כוס קפה מהביל.
אלא שלכסופה יש רצונות ומהווים משלה. גמענו את דרך האפר אל המצפור,ונשאר לנו לטפס עליה תלולה ודי ארוכה עמוסה דרדרת סלעים מעשה ידי גנרל חורף ובאדיבות ג’יפאים ובריוני ה SUV ים דרך חתחתים ובשליש הראשון שלה נעמדה הכסופה במקומה והודיעה:"את זה אני לא מטפסת עוד". יצאתי מהכסופה להערכת מצב. שתי אפשרויות עמדו בפני,הראשונה: לנצל את העובדה שכוחה של הכסופה בין גלגליה ואז להאיץ אותה מעלה,והשנייה,להידרדר לאט ובזהירות אחורנית את שליש המעלה ובמקום בטוח להסב חרטומה לדרך שממנה באנו. האפשרות הראשונה נראתה לי ככזו שיש בה פוטנציאל גבוה מאוד שבספו של דבר הכסופה תסיים דרכה על גבה של משאית גרר ואני בקבינה של הגרר בדרך להערכת נזקים ותיקונם במוסך הרכב האילתי לעומת זאת:האפשרות הראשונה נראתה לי בטוחה יותר אם כי עלי לשם נפשי בכפי ובמערכות הצילום וההתראה של הכסופה ולעשות דרכנו מטה ולסוב על עקבותינו,וכך היה. בדרך חזרה לכביש 90 עצרתי כמה וכמה פעמים על מנת להשביע את העין ואת עין העדשה במראות של מסיב אילת עת הוא גולש מטה אל עבר עמק הערבה.
גם כאן את שחוו עיני אינני יכול לצרף פה למעט מה שכבר שיתפתי אתכם ואתכן,אך התמונות שנלקחו במאגר אשד היבש ובהדום מסיב אילת,הן כאן לפניכם.
לאחר שהגענו בשלום ובחתיכה אחת שלמה לבסיס האם גליתי את מה שכבר היה ידוע כשיצאתי למסע הזה:ליום השלישי,והאחרון,של המסע הזה אין לי תוכנית קונקרטית וידועה מראש. ובעודי מסתובב בנבכי האינטרנט לחפש "משהו לעשות מחר" נחתה אצלי הודעת ווטסאפ מהבית ולפיה הכניסה לאתר תמנע היא בחינם ורק צריך להירשם בלינק המצורף. וכך היה.
יום ראשון.יומו השישי של חול המועד פסח. בוקר. לאחר שעברנו,הכסופה ואני,את שער בסיס האם כביש הגישה לחי בר יטבתה השתרע עד לאופק בדרום ובדרום מזרח לו הרי אדום נשטפו בקרני השמש כשהם מכוסים בעננות נמוכה המלחכת את את נפילתם מערבה אל עבר בקע הערבה. מראה מאוד לא שכיח וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו. עצרתי את הכסופה בצד דרך הגישה הרוויתי עיני במראה הקסום שנגלה לי וגם את עין העדשה לא שכחתי. משם המשכנו לפרק תמנע.
למבקר בפרק תמנע נוצר הרושם שמדובר באתר כריית נחושת ששיאו היה בתקופה בה שלטו המצרים הקדמונים במרחב,לפי התיעוד הנחזה באתר בין המאות ה 14 וה 12 לפנה"ס.
המחקר הארכאולוגי מצייר תמונה אחרת לחלוטין. תחילת כריית נחושת באזור בקע תמנע נעוץ הרחק בזמן התרבות הכלקוליתית שבאזורנו מתחילה באלף החמישי לפנה"ס ונמשכת עד לסוף המאה העשירית לפנה"ס. פעילות כריית נחושת באזור תמנע,לא בפרק הקדום אלא על יד,התחדשה על ידי מדינת ישראל ב 1959 והמכרה נסגר סופית,עקב חוסר כדאיות כלכלית,ב 1984.
שיאה של פעילות הכרייה באתר תמנע הוא באלף העשירי לפני הספירה תקופה שבה מולך שלמה על ישראל. הארכאולוג נלסון גליק,שחפר בתמנע בשנות ה 30 של המאה ה 20,הציע שהחופרים של תמנע היו ישראלים בני ממלכת שלמה. מחקר מדוקדק יותר של הארכאולוג ארז בן יוסף,חפר במקום ב 2009,מצביע על קשר ישיר בין כריית הנחושת בתמנע לאתר כרייה לא רחוק משם בפונון שבעבר הירדן.בפונון,במאה העשירית,שלטו האדומים,ומכאן שגם את אתר תמנע,בשיאו,הפעילו האדומים. בסוף האלף העשירי ממלכת אדום מתפרקת ובאותו הזמן הפעילות בתמנע נחלשת ומופסקת.
באתר תמנע חשף הארכאולוג בנו רוטנבג,שחפר במקום ב 1959,אתר פולחן מצרי לאלה חתחור שתוארך למאות ה 14 עד ה 12 לפנה"ס. ממצא זה ותארוכו הולידו את הטעות לחשוב שבאותו הזמן,זמן המצאות מצרים קדמונים באתר,היה זה גם שיאו,ברם:בדיקה של שיטת הכרייה באתר מעלה חרס בכל הקשור לממצאים מאתרים מצרים קדמונים שבהם כן הפיקו נחושת ולפירי החפירה שבתמנע לא נמצאו תואמים באתרי כריית נחושת מצריים,מה שמותיר את תארוך האתר לשיאו,וכפי שנראה היום,לתקופת השלטון האדומי באזור קרי במאות ה 11 והעשירית לפנה"ס.
התמונות מפרק תמנע,וגם מכביש הגישה לבסיס האם בבוקרו של יום,הן כאן לפניכם.
תם,ולא נשלם. בבוקרו של חג שני של פסח נארז האוהל על תכולתו והכסופה ואני גמענו את מאות הקילומטרים מבסיס האם שביטבתה חזרה הביתה,עם זיכרון נפלא וחוויה מעמיקה ו…:טעם של עוד.
מנחם
פרויקט גייל רובין – דרום הערבה יומה ה 63 של מלחמת אוקטובר 7.
המלחמה הזו שיבשה לכולנו את החיים,על החזרה לסממנים של נורמליות וחשיבה על שחרור המוזות היא משהו שצריך להילחם חזק כדי להניע אותו.
געגועים עזים תקפו אותי לבסיס האם שהוא (מכאן והלאה) חניון הלילה שבחי בר של יטבתה. הטבע הפראי והאפי של הערבה הדרומית,הצבעים שלו החי והצומח והאתגרים הפיזיים של להלך בו,הכל צף בגעגוע.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
שאלה קשה מאוד היא: במצב הנוכחי האם ראוי להסתגף ולהימנע מתענוגות הנפש ולהישיר מבט למציאות המרה,משהו,או,אולי,דווקא תעצומות הנפש שנדרשות להתגבר ולא להיסחף למרה השחורה הם המה שצריך לעשות ובחוסן האישי לתרום,משהו,גם לחוסן הלאומי. ובאהבת הארץ הזו יש הרבה מן החוסן הלאומי הכה נדרש בעת הזו. בחרתי בדרך השנייה.
הרבה זמן,מאז פרצה המלחמה,מאמץ פיזי ראוי לא פקד אותי ואני מוצא עצמי מודאג ממצב הכושר הגופני שלי,בכל פעם שאני עולה במדרגות לפינת הקפה במקום העבודה. הגיע הזמן להזיז את החוסן הפיזי ממרבצו העצל. עברתי משלב המחשב לשלב התכנון.
ביום ה 62 למלחמה הזדמן לי לצאת מוקדם ממקום העבודה ומזמן זה והלאה עומד לרשותי כל סוף השבוע. כדי שלא להסס עוד הוזמן מקום הלינה בבסיס האם ונרקמה תוכנית נסיעה דרומה המתאימה לאמצעי הזהירות הנדרשים מהעובדה שגם דרום הערבה,והעיר אילת בפרט,וגם הדרך לשם עוברים באזור לחימה – הלחימה שבחזית העורף שלנו.
כדי שלא לקחת סיכונים,וגם כדי שלא להדאיג איש,בחרתי בירידה דרומה דרך כביש 90 הארור והמסוכן מהבית דרך כביש 90 לבסיס האם. הדרך,מהבית לבסיס האם,עברה חלפה לה ללא עצירות בשל מטחי טילים וגם כביש 90,הארור,איכשהו עבר לו ביעף ובערבו של יום יום מצאתי עצמי אל נוכח שקיעת היום ה 62 למלחמה בבסיס האם הכה אהוב.
יום שישי,היום ה 63 למלחמה,השקמה בשעה קטנה של הלילה. היעד? אז ככה: רובם המכריע של האתרים באזור הערבה הדרומית אינם מכוסים על ידי רשתות הסלולר ולמעשה אם יש אירוע ביטחוני המופנה לעיר אילת ולסביבתה אין דרך לדעת עליו אלא אם משמע האוזן מדבר על בום האופייני לנפילת טיל ב"שטחים פתוחים" ואם אין "בום" אז או שלא נפל טיל או שאני,ככל הנראה,כבר בר מינן ומספר,כלשהו,במניין קורבנות המלחמה על העורף.
שעה לפני הבצעת קרני השמש הראשונות חרטום הכסופה מופנה לנחל שחורת. זה הביקור המי יודע כמה במקום,אבל חשבתי שלמען הביטחון האישי כדאי ללכת למקום מוכר,שאינו מכוסה סלולרית אין שם התראות,נגיש בקלות יחסית,וגם כזה שההכרות אתו מאפשרת לבטל הטיול בכל רגע ולהיחלץ למקום מבטחים במהירות וביעילות. כמו כן,מאחר ובנחל יש מסלול אחד שידוע מאוד,חלק מתחושת הביטחון היה להשאיר אחרי,בבסיס האם,הודעה על תוכנית הטיול,איזה מסלול בדיוק,לו"ז משוער וכו וגו’.
ממש בקרני השמש הראשונות תיק הצילום עולה על גבי הגב מופנה לכסופה והצעדים הולכים קדימה של פי הוואדי. רק אני פה. לבד,אין איש. גם לא רוכבי האופניים שהזדמן לי,פה ושם,לפגוש במסלול הזה.רק רעם מנועי מטוסי הקרב שחגים מעל לוואדי בדרכם להמטיר אש על עזה,רק הרעש הזה מהווה תפאורה לשמש שצובעת את גוני הסלע בן מליוני השנים אל גוונים העזים,רוצים לומר שפה,פה בוואדי שחפר נחל שחורת באדיקות במשך מליוני שנים,פה:רק אני לבד,השמש והשקט המנותק מכל מה שקורה סביב.
מפעם לפעם אני נעצר,מחזיר מבט לקרני השמש המלטפות בראשיתו של יום,משביע את העין ביופי העצום שמחולל אורו הראשוני של הבוקר במסלעה זקנת הימים שבאדיקותו חתר נחל שחורת,תר בעיני אחרי קומפוזיציה שתאפשר לעין העדשה לקלוט את התחושות והמראות שיש לעיניים,מצלם וממשיך במעלה הוואדי עד לנקודת הפיצול שממנה עולה השביל אל שפת הוואדי ודרכו חוזר חזרה לחנייה שם ממתינה הכסופה,אף היא בודדה בשטח.
אחרי נקודת הפיצול אל עבר שפת הוואדי,השמש כבר עלתה והחלה להשתית את שליטתה באור השמיים. הדרך הזו מוכרת לי כולל האתגרים שבה,ואני מחליט לעשותה באבחה אחת כשאני עוצר רק כדי להשביע את העין. המצלמה חוזרת לתיק שלה שבתורו נתלה על גבי והדרך חזרה לכסופה נגמעת כולה לצורכי הרגעת ההתנשפות בראש גרם המעלות של פינת הקפה שמקום העבודה… 325 ק"מ צפונה מפה.
הכסופה ואני מתחילים להתגלגל בדרך העפר בואכה כביש 90. התוכנית היא: לעצור לקפה של בוקר בשמורת הטבע עברונה ומשם חזרה לבסיס האם. תוכנית היא בסיס לשינויים. העובדה הזו היא לחם חוק בכל מסע שלי לטבע,בכלל,וכזה שהוא בדד בפרט.
בעודנו,הכסופה ואני,מתגלגלים בשביל העפר עיני קולטות כי מימיני,בתוואי נחל שחורת,רועים להם כמה פריטים צעירים של צבי הנגב. מיד נבלמת הכסופה,וכמי שהבינה את כוונתי מדוממת את כל רעשיה. בשקט,בצעד מדוד אני נשפך דרך דלת הנהג,פותח את דלת הנוסע,מפשפש בתיק הצילום וסט הצילום,שהוכן מראש למקרה שכזה,נשלף לו ומיד מתחיל להיכנס לממלכת הצבאים הבולסים את ארוחת הבוקר שלהם.
שעה קלה אני מבלה במחיצת הצבאים שדי מהר מבינים שאינני מתכוון להרע להם וחוזרים לעיסוקם בחיפוש מזון או בליסתו. בסיום ולאחר שחיכיתי שיסיימו לאכול וילכו לדרכם,הכסופה שוב מתעוררת לחיים ואתה ממשיכה התוכנית המתוכננת להתבצע.
שבת בבוקר,המלחמה ביומה ה 64,זה הזמן להכניס למגירות החוויה את הביקור הקצר הזה בבסיס האם ובנחל שחורת והצבאים שלו. זה הזמן לקפל את האוהל,להכניס לקרבה של הכסופה את כל מה שצריך ולהפליג חזרה הביתה. וכך גם נעשה.
התמונות מהשחר על נחל שחורת וצבי הנגב – והחוויה,ככל שניתן להעבירה באמצעות סיפורה של תמונה,הן כאן לפניכם:
מנחם.
זריחה ושקיעה בערבה.
יום חמישי אחר הצהריים. בתוכנית:להפליג לבסיס האם שבחי בר יטבתה עם עצירה,לעת ערב,במצפה הר עיט,ובו ללוות את ערבו של יום בשקיעתו במערב. למרות תכנון מוקפד של לוחות הזמנים,פקקי יום חמישי,הידועים לשמצה,מכניעים את התוכנית ואני מוצא עצמי,האחור של כמעט שעתיים,עוצר להתרעננות במצפה רמון,ומשם,הכסופה ואני,עושים דרכנו לבסיס האם שבחי בר. האוהל ניטע והשעון המעורר מכוון לשעת בוקר מוקדמת,היעד:ואדי שחרות.
יום שישי. לפנות בוקר,אור ראשון צפוי בפרק הזמן הנדרש לכל סידורי הקימה,איסוף ציוד הצילום ונסיעה לפי הואדי,ואדי שחרות. ממש לפני שקרני האור הראשונות בשחרו של יום שישי אני מגיע לפי הואדי,התארגנות קטנה ואני יוצא לדרך. קרני השמש משחקות להן בינות למסלע שבו חתרו המים,במשך מליוני שנים,את קניון נחל שחרות. מפעם לפעם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מעל כתפי,צופה ומסתכל במשחקי האור על הסלעים,מציב את החצובה ועליה המצלמה,מרווה את העין ומנציח את המראה בעדשת המצלמה. בדרכי במעלה הואדי אני פוגש במפל המים הראשון,אחד מבין ארבע. ציוד הצילום מועמס על הכתפיים והמפל נחצה מעלה על מנת לצפות המשחקי האור שהשמש מייצרת עם אור השחר הראשון. במפל הרביעי,והגבוה מבין הארבעה,אני מניח את תיק הצילום ומאחר ואני בן האנוש היחידי בערוץ,מחליט לשוטט לי בינות לקניון שחתר נחל שחורת במיסלע הבזלת שהתרומם מתחת לים תטיס אי שם לפני עשרות מליוני שנים.
עוד במעלה קניון שחורת,פה ושם אני שומע דרדרת של סלעים קטנים,וברור לי ששהותי בקניון מלווה על ידי כמה צבאים שחוכרים בדעתם האם לסמוך עלי ולרדת לעמקי הקניון לארוחת בוקר,או לא להסתכן ולחפש מקום אחר בו רגלי לא דרכה וספק אם תדרוך.
עוד קצת במעלה הקניון ישנו עיקול ולו צורת האות S האנגלית. בטבורו שני מפלים,האחד:צונח מהקיר הדרומי של הקניון,נופל מטה ומשמש כבית גידול לצמחי מדבר מוריקים,ובתוך הקניון עצמו אשד קטן ובטבורו כמה אבנים ששחף השיטפון האחרון וסידר אותן בסדר רנדומלי מרשים. המצלמה אחוזה בידי,אני מקמפז את שני המפלים,מנציח בעין העדשה ומרווה את עיני במראה האפי שיצר הטבע. עוד השתהות קטנה במקום ולאחר כמה צעדים אני רואה מולי עץ שיטה מוריק ולמרגלותיו צבי הנגב מלכך את ארוחת הבוקר שלי.
אני קופא על מקומי,נותן להתרגשות שאחזה בי להיחלש,כמו גם לשדר לצבי שמולי להבין שאני בא בשלום וכוונתי טובות,ותוהה אם יתרצה ויכניס אותי לביתו. בצעדים מדודים אני מהלך כמה מטרים,מתיישב על סלע גרניט שמי השיטפונות זימנו למקום מעלה את המצלמה לגובה העיניים ומתחיל להנציח צבי זכר וכמה גדיים,המהלכים על המיסלע בואדי קטן שחתר דרכו בסלעי הבזרת על מדרונו הצפוני של הקניון.
מפעם לפעם הזכר שבחבורה מרים את פרצופו,צופה בי,מרחרח,תוהה עלקנקני ומשמשתכנע שאני נכנסתי לביתו ללא כוונות זדון,ממשיך לעסוק בארוחות הבוקר שלו. כך גם,מפעם לפעם,עושה אחד הגדיים. מהיכרותי עם צבי הנגב,כאשר עיניו ואוזניו מכוונות אלי,זנבו לא זע ממקומו,וחיש מהר הוא מוריד את צווארו ומלחך את ארוחת הבוקר שלו – מזה אני כבר יודע שכניסתי לבית הגידול שלו מתקבלת בברכה וכי אנחנו יכולים לבלות זה בחברת זה מהזמן שאני מקווה שיעמוד מלכת.
בעוד אני משתמש בהזדמנות לשהות בבית הגידול של צבי הנגב מבלי שיחשוד בכוונתי ויפתח במנוסה,ובשעה שהשחר מפנה מקומו לאור השמש הראשון בבוקרו של שישי,אני שם לב שבידי עדשה קיצרת רואי,בעוד בתיק הצילום שלי,שמונח במורד הקניון,ישנה מצלמה ולה עדשת רחוקת רואי. לאט ותוך הקפדה שלא להבהיל את הצבאים אני חוזר לתיק הצילום שלי אוסף את רחוקת הרואי,וחוזר לסלע הבזלת כדי לגלות שהצבאים ממשיכים בארוחת הבוקר ועדיין מזמינים אותי לבית הגידול שלהם. בחשש אני מעלה את המצלמה לגובה בעין בתקווה שהצבאים יבינו שבידי כלי הקורא לשלום ולא פיו של כלי ירייה. הזכר תוהה על קנקני ועל מה שמונח כנגד עיני ומבעד למצלמה עיננו נפגשות…
השמש כבר עלתה מעל לקווי המתאר של שפת הקניון. הצבאים,בזה אחר זה,מתחילים לטפס במעלה הואדי שחותר בדופן הצפוני של קניון שחורת,מדלגים בקלילות,מעוררת קינאה,מעל לפערי מיסלע הבזלת מעלה אל המישור שמצפון לקניון,ובזה אחר זה נעלמים לעמל יומם.
בסתר לבי אני מודה למשפחת הצבאים על הזמן הניפלא במחיצתם בבית הגידול שלהם,ומשתכנע על כך שגם עלי לאסוף את תיק הצילום שלי ולפנות את הקניון לטובת בסיס האם בטם חומו של יום יחבוט בכובע שעל ראשי.
את דרכי לכסופה שבפי הקניון אני עושה במהלך אחד,בלי עצירות ורגלי קלות,תיק הצילום הפך למשקל נוצה והמפגש עם עיני הצבאים הבולסים את ארוחת הבוקר שלהם בעודי צופה בהם,מתפעם מיופים ומהעובדה שהכניסו אותי לביתם ללא מורא ולבסוף,מששבועו,הפננו זבותינו אלה לאלה והלכנו להמשך יומינו.
בצל השיטה שבפי הואדי על מסלע שהונח שם בידי אדם,אני מרווה את צימאוני בעוד מספר צפרים מפזזות סביבי,כגם הן אדישות לנוכחותי. אני מנצל את הקרבה אליהן ואת העובדה שאינן רואות בי אויב שיש לנוס מפניו,ומנצל את ההזדמנות ללכוד אותן בעין העדשה.
חומו של שישי הראשון שחל באוגוסט 2023 מכה בי ללא רחם. ללוח התוכניות שלי נכנסות ויוצאות תוכניות על מקומות לבקר בהם שנפסלות בשל עומס החום מסכן הבריאות. ברור לי שעל מצפה עיט,בעת השקיעה,לא אוותר ועד לשקיעה יש עוד שעות עם עומס חום קיצוני,ולכן: מחפש תוכנית למקום שבו התנועה בו תהייה בתככי הכסופה הממוזגת.
נפל הפור. הכסופה הממוזגת ואני עושים דרכנו לברכות המלח שבטבורה של שמורת הטבע עברונה. את חומו של יום אני עושה בחברת הפלמינגו שבבריכות המלח שבעברונה,כמו גם בנופים הנשקפים בחלקה המערבי של הערבה ובזה המזרחי שבממלכה האשמית שממזרח לי. מפעם לפעם אני נס לקרירותה של הכסופה ומבט בשעון מגלה שחלף עבר לו הזמן,וביחד עם 40 הק"מ שביני לבין מצפה עיט אוכל להגיע למקום ולממש את התוכנית מאתמול אך לא בבוקרו של של יום אלא בערבו.
בתחושה של הקלה,משהו,וסיפוק על כך שאצליח לממש את כל תכניותיי שנרקמו בשבוע החולף 300 ק"מ מפה. כשהשמש מתחילה לשקוע במערב וקריה מרצדים על התפנית מערבה של הרי אדום שבממלכה האשמית,מנוע הכסופה דומם ואני מנצל את שעתו האחרונה של השישי הראשון בחודש אוגוסט,להרוות את העין במראות המקום,כמו גם בתצלום פנורמי של התפנית המערבית של הרי אדום שבממלכה האשמית שממזרח לי. כשהחשיכה כבר יורדת,אני שב לכסופה ושנינו עושים גלגלינו לבסיס האם שביטבתה.
שבת בבוקר,האוהל והציוד הנלווה חוזרים לתא המטען של הכסופה,וחיש קל אנחנו יוצאים לגמוע את 320 הק"מ שבין בסיס האם שביטבתה לבית. עוד סע מלא וטעון בחוויות באתגרים ובתמונות שמתרוצצות בראשי וגם כאלה שמונצחות בכרטיסי הזיכרון של המצלמות שלי – כל אלה צרכים את הזמן לשקוע בנבכי החוויות,לעבור פיתוח ולראות את האור בפרסום,וכשכל זה קורה התמונות ממסע הזריחה והשקיעה בערבה,הן כאו לפניכם.
לגלרית התמונות שקיעה במצפה עיט.
מנחם.
שפך נחל רחף – ביקור חוזר בהשראת רודי ויסנשטין.
יום חמישי העשרים ושתים ביוני,עשר בלילה אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. הפעם מזג האוויר הוא קייצי האופייני לעונה ובתוכנית: לטעת אוהל בחניון רחף,לישון את השעות שנותרו עד לאור הראשון ולקבל אותו באתר ולאחר מכן לנצל את היום לסיור באזור.
ים המלח מדרום ללשון התייבש ונעלם כבר לפני כמה עשורים. המים שבהם רוחצים הנופשים בבתי המלון שבחופיו הדרומיים רוחצים בברכות האידוי של מפעלי ים המלח. גובה המים בברכות האידוי,כמו גם מליחותם והרכבם הכימי,הכל תלוי בצרכים התפעוליים של המפעלים,צרכים מטרתם אחת: למקסם את הרווחים מכריית הרכיבים הכימיים של מי הימה. מצפון ללשון עדיין מתקווה ים המלח הטבעי אם כי החלק הזה הולך ומתכווץ עקב חסימת הירדן שינויים במשטר הגשם באגני הניקוז של נחלי האכזב הנשפכים לימה והאידוי של מפעלי ים המלח. חופיו של ים המלח הצפוני נסוגו והגיש אליהם בלתי אפשרית או מסוכנת.
אור ראשון ובעקבותיו הזריחה עולים בשפך הרחף ואני שוזף במראות הנוף הנצבע בגוני הזהב את חופיו של ים המלח ואת הרי אדום שממול. את חלק מהשנויים באור,מעלות השחר ועד לזריחה,אני מנציח במצלמות שהבאתי לוגם קפה ראשון של בוקר ומתארגן לנסיעה ליעד הבא.
חופיו של ים המלח,בעת שליחכו את מצוק העתק מזרחית למדבר יהודה,מכילים מסלע שמקורו במשקעים של ים קדמון שנסוג לפני מליוני שנים. תצורת המסלע,הייחודית לים המלח,נקראת חוואר הלשון. חופיו הנסוגים של ים המלח חושפים קרקע שבעבר הייתה קרקעית ים המלח. קרקע זו מאפיינת בשכבות של אדמת סחף שמקורה באגני ההיקוות של נחלי ים מלח,מעורבת בשכבות של מלח ששקע לקרקעית הימה ויחד מיצרים תצורות אדמה ייחודיות לחופיו הנסוגים של ים המלח והם,גם,הסיבה לתופעת הבולענים.
יום שישי. עוד מעט שמונה בבוקר. חניון שמורת הטבע עין גדי מתחיל להתמלא,אך השמורה הסמוכה איננה היעד שלי. תיק הצילום נשלף מהכסופה ויחד אתו מים דרך ומים לגמוע בטרם אצא ליעד המתוכנן כדי לשמור על איזון נוזלים בגוף. תוך כדי תנועה בשביל שבין עין גדי לנחל ערוגות אני בוחן את האור העומד לרשותי ואת התוכנית להתמודד אתו דרך עינית המצלמה,כמו גם:משנן לעצמי את כללי הבטיחות הקשורים ביעד אליו אני צועד. עוד לפני שמסתיימת הטיילת שבין עין גדי נחל ערוגות ומסיבות שאינן זה המקום לפרטן מתבלת החלטה לנטוש את המשימה ובשל הקרבה לכפר היהודי העתיק ובו בית הכנסת של עין גדי אני מחליט להיכנס למקום ולשזוף בו את עיני כמו גם את הרי אדום שבאור הבוקר נצבעים בגוני התכלת כחול ונראים כאילו צוירו במכחולו של אמן ציור.
פצלי שמן הם סלע משקע ימי להם תכולה גבוהה של חומר אורגני במצב צבירה מוצק שאותו,באמצעות חימום,ניתן הפוך לנפט גולמי או לגז טבעי. תהליך מצוי נפט גולמי מפצלי השמן כרוך בהליך חימום עתיר אנרגיה ומזהם את הסביבה. לאחר מצוי הנפט הגולמי מפצלי השמן נשאר חומר אבקתי שגם הוא מסוכן לסביבה אך ניתן להשתמש בו כחומר גלם ליצירת משטחים דמויי גומי למטרות שונות ושימושים שונים.
פצלי שמן מתאפיינים בתכולה של 33% או יותר ממשקל הסלע המקורי של חומר אורגני ולאחר חימום ומיצוי הנפט הגולמי יישארו בין 60 ל 90 אחוז של חומר שאינו אורגני ומכיל מינרלים שונים. מאוד דומים לפצלי השמן הם מסלע המכיל חומר אורגני בכמות הקטנה מארבעים אחוז,ממשקל הסלע,מתאפיינים בשכבת שצבען שחור ושייכים לקבוצת המסלע ממשפחת הפחם ומכילים ליגניט ו/או אנטראצים שניהם חומר בסיס להפקת פחם.
בדרך צפונה על כביש 90 אל עבר עין גדי,תופס את עיני שלט המציין "משאבה 9". בסיום הביקור בבית הכנסת של עין גדי ובכפר שלידו אני מחליט שבדרכי חזרה,דרומה,לאוהל שבשפך רחף אסור לדרך אל עבר משאבה 9,מתוך הנחה סבירה הנובעת מכיוון הדרך מזרחה מכביש 90 אני מניח שאוכל לצפות בצוק ההעתקים שבשוליו המזרחיים של מדבר יהודה ולקבל מבט אליו ממזרח מערבה.
החוג לגאולוגיה באוניברסיטה הברית בירושלים,ערך סקר רחב ומפרט של האזורים באץ בהם יש מסלע של פצלי שמן.באזור נחל צין,יש פצלי שמן שמהם מופקת כמות קטנה,אך עדין מסחרית,של נפט גולמי. גם באזור עמק האלה יש מרבצים עשרים של פצלי שמן ותוכנית של מדינת ישראל לתת זיכיון לחברה פרטית להפקת נפט גלמי מפצלי השמן שבעמק האלה נמצאת במאבק ציבורי של כמה גופים למניעת הוצאת הזיכיון. על פי המפה של תפוצת פצלי שמן שנעשתה בעקבות ממצאי המחקר של החוג לגאולוגיה באוניברסיטה עברית,אזור בקע ים המלח בכלל ולחופיו המערביים בפרט אין מרבצים של פצלי שמן.
בדרך דרומה,על כביש 90 אל עבר האוהל שבנחל רחף,אני פונה לשמאל,במגמה כללית מזרחה,אל הדרך שאליה מורה השלט:"משאבה 9". בתחילת הדרך מימיני ומשמאלי מטעי התמרים של קיבוץ עין גדי שבחלקם הצפון זרחי מאגר מים שככל הנראה משמש לאצירת מי שופכים מושבים להשקיית המטעים. בהמשך משאל,במגמה כללית צפונה לי נפרש בני נופו של מצוק ההעתקים מואר באור שמש קדם צהרי היום. אני מאט את מהלך הכסופה ותר בעיני לוקיישן לעצירה שבו אתפוס בעין העדשה את מצוק עתקים.
בערך באמצע הדרך,בין כביש 90 מתחם משאבה 9 של מפעלי ים המלח,צדות עיני שדה ובו מפוזרים סלעים הנראים,במבט ראשון,דומים לשדה הבולבוסים שבנחל קידר. זהו השגתי א מבקשי. הכסופה נעצרת,מנועה דומם ואני יוצא לחקור את בעיני בתופעת ה"בולבוסים" הנשזרת ממני צפונה. כאמור,הסלע בחופי ים המלח לא יכול להכיל א הנדרש ליצירת בולבוס ושכבות המסלע מורכבות חמור אורגני ומשקעים שנראים כמינרלים שאינם,בפרוש אינם,מלח. בתוך אותם "בולבוסים" שולות שכבות של חומר אורגני שחור משחור,ומאחר ואין פצלי שמן באזור זה הרי שמסלע הזה,שאין ידי משגת את המידע כיצד ואיך נצר והגיע למקום,הוא מסלע שמכיל פחם.
לאחר ששבעו עיני ממראה שדה מרבצי מסלע ממשפחת פחם,כמו גם משיפוליו המזרחיים של מצוק ההעתקים,חזרתי לאוהל ואחר ועומס החום הלך והעיק,ובאן צל במקום,האוהל קופל הוכנס לאחורי הכסופה שעשתה דרכה חזרה צפונה,הביתה.
והתמונות מהמסע הזה,לשפך הרחף,בית הכנסת של עין גדי ושדה סלעי הפחם בואכה משאבה 9,הן כאן לפניכם:
מנחם.
פרויקט גייל רובין – שבועות 2023.
יום חמישי,ערב שבועות,שעת צהרים,פני הכסופה לכביש 6 ודרכו לבסיס האם שבחי בר יטבתה.
בדרך כלל אינני נוהג את דרכי דרכי דרומה לעשות ללא עצירה לטיול וצילום באזור,הפעם:בשל אילוצי פרנסה נאלצתי לצאת לדרך ממש באמצעו של יום,לחבור למיטב הפקקים באזור ולגמוע את 312 הקילומטרים מביתי לבסיס האם – באחת.
בתוכנית: לטעת אוהל בבסיס האם,לשבוע בארוחת ערב ולפגוש את מיטת השדה מוקדם ככל האפשר,על מנת לאפשר השקמה מוקדם בבוקר ולעשות דרכי למרכז הערבה למאגר עשת הדסה ולעשות בו את שעותיו הראשונות של בוקר.
מאגר עשת נבנה על ידי הקק"ל באמצע שנות השמונים. המאגר נמצא באפיק נחל חיון,העושה דרכו מזרחה אל עבר הערבה. למאגר שטח ניקוז של כ 1241 קמ"ר כשהמים מגיעים מזרימה עיתית בנחל חיון ובנחל הערבה בכלל,ומגשמים היורדים באזור אגן הניקוז של המאגר בפרט. חלק משטחו של המאגר נמצא בשטחה הריבוני של הממלכה האשמית,הלא היא ירדן,וכשנבנה המאגר כל שטח הניקוז שלו היה בשטח שבריבונות ישראלית שנקבעה בהסכמי השלום עם ירדן.
רעיון אגירת המים במקום הוא:לאפשר למים לחלחל לקרקע באזור ולהעשיר את אקוויפר תת הקרקע של האזור שבו הוא מתקיים. אי לכך,המאגר מתמלא מים בחורף ובהמשך הקיץ מתרוקן מתכולתו,לעתים עד שיבש לחלוטין ולעתים לא.
סביב האגם התפתחה פאונת מים האופיינית לאזור המדברי של ארץ ישראל ובעלי חיים שונים מוצאים בו את ביתם.
זהו מאגר המים הדרומי ביותר בישראל ואיננו מוכרז כשמורת טבע אבל מגודר ומופרד מסביבתו באמצעות גדרות ומכשולים שהקימה קק"ל על מנת לשמור את ניקיון המים של המאגר כמו גם לאפשר לפאונה ולחי המקומי להתקיים באין מפריע.
בשולי המאגר בנתה קק"ל מצפה מוסדר המאפשר מבט אל כל עברי המאגר על החי והצומח שבו. המאגר נבנה במימון הדסה ושמו המלא הוא מאגר עשת הדסה כהוקרה לתרומתם.
יום שישי. חג שבועות. כמתוכנן עוד בטרם מבציעות קרני השמש הראשונות אני מגיע למצפה שלחופי מאגר עשת,תופס לי את מיקומי בתצפית המקורה ומלווה את בוקרו של חג השבועות,משביע את העין בכל מה שמתרחש בסביבת המאגר,ומנציח את האירועים בעדשת המצלמה.
משהשמש עלתה במזרח השמיים,ופעילות הבוקר במאגר החלה להאט מהלכה,ארזתי את ציוד הצילום ואת עצמי וסרתי למוצב עשת הסמוך.
מוצב עשת שימש את צה"ל כחלק ממערך המוצבים הצופים מזרחה,אל עבר הגבול עם ירדן. כחלק מתפיסת הביטחון של צה"ל המוצב שימש כמרכז קשר,איסוף מודיעין וכמקום שבו ישבו חיילים לטובת הגנה מפולש שיבוא ממזרח. עם השנים,והסכם השלום עם ירדן,המוצב ננטש במצבו,ואת החיילים אוספי המודיעין החליפה מערכת חיישנים של חיל הקשר. המוצב פתוח ונגיש חופשי לציבור כשרק מערכת החישה מוגנת גדר מסיבית ומצלמות אבטחה בהתאם.
המועצה המקומית מרכז הערבה ביקשה מצה"ל מספר פעמים לאפשר להכריז על המקום כגן שבו יוכלו לבקר אנשים מבלי להיחשב מסיגי גבולו של צה"ל. נציין:באזור הדרום יש לא מעט אתרים הפתוחים לציבור ונגישים ללא תנאי ובהם מערכות חישה של חיל הקשר. מסיבות לא ברורות צה"ל מעולם לא הסכים ומי שמבקר באתר,שכאמור פתוח ונגיש חופשי לציבור,נחשב בעיני הצבא כמסיג גבול. גם את שרידי מוצב עשת השבעתי בעיני ובעין העדשה,והתמונות ממנו הן כאן לפניכם:
את שראו עיני במאגר עשת,והונצח בעין העדשה חילקתי לתת הנושאים הבאים:
השתקפויות הנוף במי המאגר.[לגלרית התמונות]
מהחי והצומח באגם.[לגלרית התמונות]
צילום אבסטרקטי מנוף המאגר.[לגלרית התמונות]
מנחם.
פרויקט גייל רובין – פסח 2023.
שאלה שגורה בפנו לקראת חג הפסח היא:"איפה אתה/את עושה/עושה את הסדר?" את ליל הסדר 2023 החלטתי,זה לא מכבר,לעשות בערבה בבסיס האם שבחניון הלילה של החי-בר יטבתה שאליו אני נמשך בעבותות של קסם.
דרכי המדבר מאובקות ומי שמהלך בהן מעלה אחריו ענן אבק,שלאטו הולך ושוקע אחרי שהשיירה כבר מזמן עברה,צונח אל הקרקע,מקבל את לחות הבוקר הקריר מישתכב לו ומחכה להלך הבא שיעלה אותו לאוויר,וחוזר חלילה. כמו כל מסע דרומה במסגרת פרויקט גייל רובין,ובהשראתה,גם הפעם היה צורך שאבק הדרך ישקע ואת מקומו יתפסו המוזות – ומשזה קרה,ולאחר והתמונות פותחו ונערכו הנה פה:סיפורו של פסח 2023 בבסיס האם שבחי בר יטבתה.
היום הראשון,ערב פסח.
שעת בוקר מוקדמת מאוד,כזו שרוב בני האדם נמים במיטותיהם ונמצאים בחלום שאת ספרורו מי ידע. חרטום הכסופה מופנה אל עבר הדרך,שער החצר מורם ואנחנו,חיש קל,עולים על כביש שש ודוהרים דרומה. היעד: עם אור ראשון להימצא על גבעה קטנה ליד בית העלמין של מושב פארן,ללגום קפה מהביל ולצפות בבוקרו של ערב ליל הסדר עולה ומאיר את המדבר.
בדקות הראשונות של בוקר,מנוע הכסופה מושתק ליד שער בית עלמין של מושב פארן שבערבה התיכונה. תרמוס ובו קפה חם ומהביל נשלף מאחוריה ואתו מצלמה. כל הסט הזה מתיישב על ספסל מאולתר עשוי משטחים שפניו אל העמק שבמערבו של מושב פארן,והשמש,היא אט אט תופסת את מקומה בשמיים וצובעת אותם בצבעי שעת הזהב הקסומה. אני מרווה את צימאוני ואת עיני,לוקח כמה מהתמונות ורגלי נושאות אותי לשביל המסומן ירוק,זה שבמהלכו יעבור בנקיק סלע,למרגלות מפל נסתר,שיבש לו זה מכבר,ולבסוף לכיפת עשת,כיפה הנישאת מעל לערבה המרכזית וצופה אל נופיה האפיים.
על כיפת עשת אני עושה שעה קלה של רווית העין במראות המדבר המוריק בראשית האביב,גם עין העדשה מקבל את מנת הנוף הנשקף מהכיפה. בעודי מרווה את עיני בנופים הסובבים את כיפת עשת קול צעדים נשמע מאחורי גבי.
אל המקום מגיע אדם שאהבת הארץ הולכת לפניו – לפחות כך זה נראה לי במבט ראשוני. האיש מתיישב לוגם מים ומסיבה לא ברורה פורצת בנינו שיחה קולחת שנסובה על האזור ומכמניו המיוחדים כולל היסטוריה גאולוגית וארכאולוגית שלו. ובעוד השיחה בנינו קולחת לה מציץ האיש בשעונו מציג עצמו,מוסר מספר טלפון וממהר לביתו לקראת ערב ליל הסדר. בן שיחי הוא גדעון רגולסקי. קרוב ליובל שנים תושב מושב פארן,חקלאי,מורה דרך,מהלך בדרכי המדבר ולזכותו כמה תגליות אפיות בתחום הגאולוגיה,ארכאולוגיה ופלאונטולוגיה. נפרדו דרכינו עם הבטחה להמשך.
ציוד הצילום נארז ורגלי נושאות אותי להמשך המסלול,זה היורד מהכיפה ובסופו מגיע חזרה לשער הכניסה לבית העלמין,שם מחכה הכסופה להמשך דרכנו…דרך שמסתיימת בבסיס האם שבחניון הלילה של החי-בר יטבתה.
והתמונות,המדברות בעד עצמן,הן כאן לפניכם:
היום השני – פסח 2023.
מאסיב אילת רחוק,מרחק כמה שעות נסיעה,מביתי ולהגיע אליו לטיול יום הוא "מבצע" מורכב ולא כדאי. משכך,כל אימת שאני פוקד את הערבה מאסיב אילת מצטרף למפת הטיולים שלי ואין סיכוי שאוותר על ביקור בו. בכל פעם שאני מבקר במאסיב אני מסמן לעצמי מקום או מקומות לבקר בהם אם לראשונה,אם כביקור חוזר ואם להלך במסלול אחר מזה שעשיתי בו,בהליך הזה סומן הר יהורם – וביום השני למסע במסגרת פרויקט גייל רובין ובהשראתה,החלטתי לטפס ליהורם הפעם ממזרח ולא כמקובל ממערב מחניון הלילה שלמרגלותיו.
עם בוקר אני שם פעמי לחניון בפתח נחל שלמה שממנו יוצאים שני שבילים:הכחול,שמכונה "הדרך הישנה לאילת" שמהלך מנחל שלמה צפונה בואכה תימנע,והאדום המעפיל לחניון הלילה שלמרגלות הר יהורם בהדום ההר עצמו.
את נחל שלמה חוצה גשר שהוקם על ידי הממלוכים ועל גביו סללו הבריטים דרך פתלתלה שהיום נמצאת במצב רעוע למדי. לא הצלחתי לדלות הרבה פרטים על הדרך הבריטית הזו למעט העובדה שהשתמשו בגשר הממלוכי שעל נחל שלמה והמסלול עצמו,של הדרך,מגיע בסופו של דבר למכרות הנחושת שבתמנע צפונית לאילת.
קצת לפני חניון הלילה,על הדרך הבריטית שלמרגלות הר יהורם מצאתי אנדרטה לא מסומנת שאין בה ועליה פרטים,אך צופה לדרום מזרח ומספקת מבט על הר שלמה מפרץ אילת ועל מפגש הגבולות בין ערב הסעודית לממלכה האשמית – ירדן. שעה קלה אני מבלה במקום,מרווה את העין במראות הכביש בפתלתל המלווה את נחל שלמה ואת הגשר הממלוכי שנושא אותו,ולאחר שעין העדשה ממלאת בטנה במראות המקום אני חוזר לחניון,במטרה לחצות את כביש 12,הסמוך,ולהמשיך בדרך המעידה על עצמה כדרך לאורך גבול ישראל מצרים ובפתחה שלטי אזהרה מטעם צה"ל המדברים בעד עצמם.
בין כביש 12 לדרך הביטחון מפריד קטע קצר של דרך לא סלולה. לפני,נעצר רכב ונעמד במקומו ממש לפני קטע הדרך הלא סלול. מבט קצר סביב מעלה שממש מולנו עומד לו צבי ובולס את ארוחת הבוקר שלו תחת עץ השיטה. אט אט אני מתגנב מהכסופה כשבידי מצלמה,מתקרב,באטיות ובזהירות,לצבי ומצליח לקח ממנו כמה תמונות,כשבאחת מהן:נפגשות עיננו,זו שלי מבעד לעינית המצלמה,ואלה של הצבי הישר לתוך העדשה. חולף פרק זמן,לא ידוע,והצבי מחליט להיעלם לו במרחבי מאסיב אילת,אני חוזר לכסופה וכעבור פרק דרך,סלולה היטב,קצר מקבל את פני שער ברזל סגור היטב המבהיר שמפה והלאה הנסיעה בלתי אפשרית מטעמי ביטחון.
ליד השער נשקף נוף שבו מאסיב אילת נושק לגבול סיני שבמצרים,מאחורי:אני רואה את הר שלמה מפיץ אל על את פסגתו הישר אל השמיים הכחולים רוצה לומר:"אני פה לפניך ואשאר גם אחריך". לא נשארתי אדיש לאמירה,הנכונה משהו,של שלמה,ההר,והנצחתי את אמירתו בתמונה,ולאחר שנלקחה שבתי לכסופה ושמנו פעמינו לבסיס האם,שבחניון הלילה בחי-בר יטבתה.
והתמונות,המדברות בעד עצמן,הן כאן לפניכם:
היום השלישי – שישי חול המועד פסח.
בתוכנית המסע הזה תכננתי את היום השלישי בערבה לבלוי אינטימי באזור המחיה של צבי הנגב. מניסיון העבר למדתי,שאני יכול לפלוש לאזור המחיה של הצבי באזור הדרך המובילה מכביש 90 לנבכי ואדי שחורת מעט צפונית לאילת. התייעצתי עם פקח מהשמורה שהמליץ להגיע לאזורי המחיה של הצבי בסביבות שמונה בבוקר. כחייל ממושמע,הכנתי את ציוד הצילום מבעוד מועד,סיימתי את הכנות הבוקר בחניון ושמתי פעמי לנחל שחורת.
באחד מעיקולי הדרך,בואכה שחורת,במקום שבעבר ראיתי עדר של צבי הנגב,הכנתי את הכסופה תחת עץ שיטים מוריק,ויחד עם המצלמה מצאתי כפל קרקע מוצל להתחבא בו ולהמתין לבוא עדר הצבאים לבלוס את ארוחת הבוקר שלו משיחים מוריקים בסביבתי.
וחיכיתי. וחיכיתי. וחלפה לה שעה לא קצרה וחיכיתי. ועוד שעה קלה חלפה והעדר היחידי שעבר על פני היה שלשה של טנדרים צבועים בצבע הירוק של רשות הטבע והגנים. וחיכיתי וצבי הנגב,ולו אחד…לא נצפה. שוב ראיתי ענן אבק שממנו מגיחה שיירת הטנדרים הירוקים של הרט"ג ובזהירות,יצאתי ממקומי וסימנתי לטנדר הראשון לעצור. שיחה קלה עם הפקח,החביב ומסביר פנים,מעלה שהסיכוי לצפות בעדר הצבאים במקום קלוש כי הדרך מלאה במטיילים והצבי מדיר רגליו מנוכחות כה ערה של רכבי אדם. הפקח הציע לסור לשמורת הטבע עברונה בסמוך לברכות הפלמינגו ולנסות את מזלי שם עם הצבאים,כמו גם:עם הפלמינגו שסביר,כך לדבריו,שלא יאכזבו.
מאחר וכבר התחיל להיות מאוחר בבוקר,ודבריו של הפקח החביב נשאו הרבה הגיון,נכנסתי לכסופה וסרנו לעברונה,מרחק נסיעה קצר. גם בעברונה המשיך הבוקר לעבור וצבי הנגב:לא ניצפה. ממקום מחבואי בעברונה ראיתי מטוס עובר בשמיים ומיד אחריו להקת חסידות החלה לתפוס תרמיקה,של בוקר,אל על בדרכן צפונה. לקחתי כמה תמונות מלהקת החסידות בתוך התרמיקה ונפרדתי מהן בנפנוף ידיים ואיחולי דרך צלחה חזרה הביתה אי שם צפונה לנו באירופה.
בחום היום קפצתי לברכות הפלמינגו הסמוכות. אכן,כדברי הפקח,הפלמינגו לא אכזבו ואף ערכו עבורי מטס קליל במעבר מהברכה הדרומית,באתר,לזו הצפונית כשהן חוצות,הלוך ושוב,את הגבול בין ישראל לממלכה האשמית בחוסר אכפתיות מופגן.
כשבאמתחתי אף לא צבי אחד כמה חסידות מטווח בטוח ורחוק,ומעוף מרשים של להקת פלמינגו,חזרתי לבסיס האם ביטבתה.
והתמונות,המדברות בעד עצמן,הן כאן לפניכם.
היום הרביעי – שבת ראשונה של פסח.
שבת בבוקר,היום זה הזמן לגמוע את כמה מאות הקילומטרים מבסיס האם בחי-בר חזרה הביתה. השמש עולה על הרי אדום סמוקה משהו אולי ממאמץ הטיפוס,והאוויר מתמלא פתיתי אבק שמוסיפים גון צהבהב כתמתם לאוויר וממנו למראה העין ולמה שקולטת עין העדשה.
בטרם אפליג צפונה החלטתי להיכנס לחי-בר עצמו לבקר את הטלאים החדשים שנולדו באביב הזה. לא רק כדי להרוות בהם את העין אלא גם את עין העדשה המאפשרת להיכנס לביתם האינטימי מבלי להפריע ומבלי לפגוע או להזיק.
בחי-בר יטבתה שלושה סוגים של בעלי חיים,הסוג הראשון: כאלה שהיו במרחבי ארץ ישראל נכחדו ובחי בר יש גרעין רבייה שממנו משוחררים,מעט לעט,פריטים לטבע. נציין פה את ההשבה לטבע המוצלחת של הפרא והראם הלבן. עדרי בעלי החיים המועדים להשבה לטבע נמצאים עמוק בשמורה ואינם נגישים לבאים בשעריה.
הסוג השני הוא בעלי חיים שלא היו מעולם בטבע הארץ ישראלי אבל גרעין רבייה שלהם קיים בחי-בר כעתודת גבוי לפריטים מהם שנמצאים בסכנת הכחדה מידית הארצות מוצאם. לעניין זה נציין את דישון שעמוק במרחבי השמורה יש עדר למטרת שימור וכעתודה למקרה ויכחד בארץ מוצאו שם הוא בסכנת הכחדה,כאמור.
הסוג השלישי הוא נציגים של בעלי החיים ששמורים בחי-בר ואלה נמצאים במסלול הנסיעה בתוך השמורה ונגישים לציבור. כן,נציגי כל בעלי החיים נמצאים בספארי של השמורה הנגיש לבני אדם,ברם: העובדה שהם בקשר מתמיד עם בני אנוש,בכלל וכלי הרכב שלהם בפרט,וגם:מקבלים מזונם מהמטפלים של השמורה הרי שהם לא כשירים לשחרור לטבע בשל קירבתם היתרה לבני אנוש והתלות בהם והם למטרת תצוגה בלבד,אם כי – התצוגה עדיין מבדלת את בני האנוש ובעלי החיים האלה עד כמה שרק ניתן,ואלה:,האחרונים,מעמידים כטבעם דורות חדשים שלקראתם שמחו עיני.
והתמונות,המדברות בעד עצמן,הן כאן לפניכם:
מנחם.
סיפור מסע: Gail Rubin Project – Vintage Voyage
כמו שכבר אמרתי בעבר,אינני יודע מה היה ציוד הצילום שבו השתמשה גייל רובין. מזה זמן רב אני מתכנן מסע צילום לדרום הארץ במסגרת פרויקט הצילום לזכרה של גייל רובין ובעיקר בהשראתה. הפעם,אספתי לעצמי סט של עדשות וינטג’ מתקופת הפילם,התקופה שבה פעלה גייל,ואני אקדיש את המסע ללכידת תמונות תוך שימוש בעדשות האלה שפותחו עבור מצלמות הפילם ומשכך לכידת אור על ידן שונה מזו של עדשות בנות זמננו,כמו כן:תפעולן ידני לחלוטין שכן אין להן כל קשר אלקטרוני עם המצלמה ומשכך מאתגר מאוד תפעולית.
יום ראשון 12/02/2023.
קצת לפני שש בבוקר. בדיקה אחרונה של רשימת הציוד שלוקח איתי,מעוררים לחיים את המנוע של הכסופה עם החרטום במגמה מזרחה לבקע ים המלח. עוד בערב לפני מזג האוויר מרמז על גשם אפשרי באזור ים המלח ובקבינה של הכסופה שני סטים לצילום,אחד:למקרה וירד גשם והשני למקרה שבו לא ירד,הסט הזה כולל את ארבעת עדשות הוינטג’. היעד: גן לאומי עין גדי.
בגן לאומי עין גדי ביקרתי לא אחת והיתרון של ביקור חוזר נעוץ בחופש המוחלט לעין הצילומית ללכוד ממראות המקום,לחפש קומפוזיציות שלא ניו קודם לכן ולאפשר לעין האנושית לרוות מיופיו של המקום. בשל החשש מגשם וליתר ביטחון בחרתי באתר הזה,בתוכנית המקורית,הוא לא היה.
ההגעה לעין גדי מתרחשת בטרם נפתח הגן הלאומי ואני מנצל את הזמן הנותר להתאושש מהנהיגה למקום וגם לקבל החלטה,מבוססת על מצב מזג האוויר במקום,להשאיר אחרי את סט החורף ולצאת למסלול רק עם עדשות הוינטג’ מחוברות לשלל המצלמות שהבאתי איתי.
היעד הראשון בעין גדי הוא מפל דוד. בדרך אליו אני עוצר בשורה של מפלונים מלאי מים ולוקח את הזמן ואת אור הבוקר הקסום להנציח אותם בעין המצלמה. במפל דוד,התחנה הראשונה,אני מקדיש למימיו הנופלים של מפל דוד,ששוברים את קרני השמש לקשת קטנה שמתמקמת לה באמצע דרכו של המפל למטה. אחד המבקרים במקום,באדיבות רבה,מפנה את תשומת ליבי לסרטן נחלים שמתיישב לו באחד ממפלי המשנה של מפל דוד,ואני מקדיש לסרטן הנחלים מזמני ללכוד אותו תוך שהוא משתף פעולה כדוגמן ממושמע.
ממפל דוד אני מטפס מעלה למעיין שולמית ועוצר בדרכו ללכוד כמה תמונות. במעיין שולמית אני מנצל ההזדמנות שליח על הא ועל דא עם פקח צעיר מסייר באתר לשמור על הסדר והניקיון וביחד אנחנו לוגמים ממי המעיין הרעננים והמעט חמימים.
עוד קצת עליה והשביל מתפצל ימינה אל עבר מערת דודים שנמצאת מעל מפל דוד המעלה נחל דוד. הדרך,למערה,משובצת במפלים ומפלונים שעושים דרכם במגמה מזרחה ולבסוף נופלים במפל דוד ומשם,בעוד כמה וכמה מפלים,עד שפוגשים את ים המלח. הירידה למערת דודים כרוכה בירידה תלולה בעזרת יתדות ותיק הצילום הכבד יחד עם מבט לשעון ורצון לבקר בעוד כמה נקודות שכרוכות במאמץ פיזי של לעלות ולרדת,אני מחליט להשאיר את מערת דודים לביקור הבא,חוזר על עקבתי במסלול לעבר המקדש הכלקוליתי.
המקדש הכלקוליתי בעין גדי הוא תופעה ארכאולוגית ייחודית. בסמוך למקדש לא התקיים ישוב בן התקופה וככל הידוע שימש כמקום לעבודת קודש בלבד. בשלב מסוים,ככול הנראה בשלהי התקופה הכלקוליתית,המקדש נעזב מרצונם החופשי של הבאים בשעריו. דרומה משם,במעלה נחל משמר נמצאו כלי קודש כלקוליתית וככל הנראה הונחו שם לאחר עזיבת המקדש בהנחה שאם יבוא יום ויחזרו יכלו להשתמש בהם או,ולחילופין,כמקום קבורה יאה לכלי המקדש.
המקדש נמצא על כיפה נישאת בסופה של עליה תלולה,מסיבות השמורות איתי,ואיש איש עם האסוציאציות שלו,בכל פעם שאני מגיע למקום ולפתע,בגובה העיניים,נגלה המקדש הקסום וייחודי הזה,מתנגנת בראשי סצנת המסוקים "אפוקליפסה עכשיו" סצנה המלווה בפס קול של הלקוח מהולקירה של וגנר. אף על פי שהסצנה הזו רוויה אלימות שלא מתאימה לנסיבות העזיבה של המקדש – אני עוצר לרגע קל,ממש בנקודה שבה קו עיני צד את מתאר מבנה המקדש,עוצם את עיני ומגלגל בראשי את הסצנה הזו,לוגם מעט מים ומבלה במקום להשביע את העין ואת עין העדשה.
לאחר שעה ארוכה במחיצתו של המקדש אני שם רגלי על השביל המוביל מטה אל עבר מעיין גדי,המעיין שעל שמו נקרא האתר כולו. מעיין גדי נובע כל השנה ולמרות שמו מימיו אינם נארזים בבקבוקים בשם של מפעל ביקבוק מים מינרליים בעל שם זהה,המים לבקבוקים האלה מגיע מעין ערוגות הסמוך. אף על פי שמדובר בפינת טבע קסומה המקום הומה אדם,תלמידים מבית ספר שלא אנקב בשמו שעושים במקום שמות ומאלצים את הפקח במקום,אותו אחד שבליתי במחיצתו קודם לכן במעיין השולמית,להתרוצץ במקום כאחוז אמוק ולתקן ו/או למנוע מהנזקים שהטילו במקום התלמידים הצוהלים. מאחר וכל פינת טבע אכלסה מי מהתלמידים הללו המשכתי במורד הדרך חזרה לחניון.
ב 1959 קבוצה של בוקרים באזור הערבה מקימים באתר נאות הכיכר חוות בקר ולצידה מטע תמרים נסיוני ומעט גידלו ירקות. המוסדות המיישבים לא אוהבים את היוזמה הזו מטעונים שונים כשבראשם טיעון ביטחוני הנובע מהרעשות ארטילריות של הצבא ירדני. כמה מיהודי אוסטרליה תורמים כסף לחוות הבוקרים ובעזרתו מוקם ה"מבצר" שבו שוכנים הדרים בחווה.ב 1961 במימון יהדות אוסטרליה מוקם במקום מתקן התפלה קטן וכמה שנים אחר כך מים לישוב מגיעים מקידוחי מים מתוקים בקרבת מקום.
נאות הכיכר איננו הישוב הנמוך בעולם,את התואר הזה מחזיק הישוב נווה זוהר צפנית לו שהוא ברום 376- מתחת לפני הים. נאות הכיכר גבוהה ב 22 מטר ממנו,רום 354- מתחת לפני הים והיא המושב הנמוך בעולם.
עד ל 1965 הגרעין המייסד של חוות הבקר בנאות הכיכר עוזב ואת מקומו תופס גרעין התישבות אחר שמוכר את עדר הבקר הגרעוני ומבסס את המקום על חקלאות ועל צימרים.
לאחר מלחמת ששת הימים סובלת נאות הכיכר מהפגזות חוזרות ונשנות של הלגיון הירדני. צה"ל מחליט להקים במקום בסיס צבאי וליישב אותו בגרעין נח"ל. לאחר משא ומתן המתישבים מפוצים כספית עוזבים את המקום ואת מקומם תופס גרעין הנח"ל של צה"ל.
בצדמבר 1970 סלע ניתק צלע ההר שמעל האוכל של האחזות הנח"ל בנאות הכיכר. הסלע מידרדר במורד וגורר איתו סלעים נוספים בהיקף של כ 1500 טון סלע. כל גוש המפולת הזו נוחת על חדר האוכל של האחזות הנח"ל בנאות הכיכר ומקפד את חייהם של עשרים חיילים. החיילים,מחולצים מתחת להריסות בעזרת כלים כבדים של מפעלי ים המלח הסמוכים. באתר חדר האוכל הוקמה אנדקטה לזיכרם של הניספים באסון.
מוקדם יותר באותה השנה עולה למקום גרעין חדש אזרחי שמקים במקום את מושב נאות הכיכר. בשנות השמונים,של המאה הקודמת,נקלע המושב לקשיים כספיים כבדים שמוסדר במהלך השנים הבאות וכיום נמצא בו מושב שתושביו עוסקים בחקלאות,מקצועות חופשיים ותיירות.
נאות הכיכר מקום שובה עין שקל להתאהב בו. לא תמצאו בו בתי מידות ומכוניות יוקרה במוסך שלהם,ומכל מקום נשקף נופו האפי של דרום ים המלח והרי אדום. את הימים הבאים אעשה בצימר שבחצר של מיכל ונעם בנאות הכיכר,שבו מסתיים היום הראשון למסע הזה.
יום שני 13/02/2023.
בולעני קרקע הם תופעה שבה תת פני הקרקע מומס על ידי מים וכתוצאה מזה פני הקרקע קורסים מטה ובור נפער תחתם. הבולענים מתחלקים לשניים:מעשה ידי אדם וכתופעת טבע. בולענים מעשה ידי אדם פוקדים אותנו מפעם לפעם בשל תשתיות מים רעועות שממיסות את תת הקרקע ובולען נפער או בשל הזרמת מים לתת הקרקע בסמוך לאתרי בנייה שגורמים לאותה התופעה. בולעני קרקע טבעיים קימים רק בים המלח בכלל ובצפון ים המלח בפרט. ים המלח ניזון ממספר רב של מקורות מים מתוקים. המים המתוקים ממיסים את המלח שמעורב בקרקע הסמוכה לחופי הים וכתוצאה מזה נפערים בולענים. נכון: תופעת הבולענים התעצה \,כדי סכנה ממש,בשל מעשה ידי אדם,קרי: הפסקת הזרמת הירדן מהכינרת לים המלח באמצעות סכר דגניה ובשל שאיבה מימי ים המלח על ידי מפעלי ים המלח.
הרכב הקרקע בשפת ים המלח כמו גם המליחות של הקרקע מיצרים מראות קסומים של בולענים שחורצים בקרקע תצורות ייחודיות לים המלח. את היום השני למסע הזה אני מקדיש כולו לארץ הבולענים. מצויד בסט מצלמות עם עדשות וינטג’ מחוברות אליו אני יוצא,עם בוקר,לחלקו הצפוני של ים המלח,מחנה את הכסופה במקום ביטחה וממנו עושה דרכי ברגל במרחבי ארץ הבולענים נחשף למראות הקסומים שחורצים בה זרמים של מים מתוקים ומנגד בבולענים הנפערים כתוצאה מהמסת המלח בתת הקרקע כשפני הקרקע קורסים תחתם וחושפים את שכבות האדמה/מלח שנערמו במקום במשך מליוני שנים,עד שבא האדם ויבש את הים.
בסוף היום אחרי בלוי ארוך שובה עין אני חוזר לנאות הכיכר ללינה התארגנות ולקראת היום הבא באזור,שהוא גם האחרון בו.
לעת ערב,קצת לפני שהשמש מתחיל לשקוע,אני חש צורך לבקר בסביבותיה של נאות הכיכר כדי להרוות את העין ולספוג דרך הרגליים את קיסמו של המקום. בחצר האחורית של המושב זורם לו ואדי וכקילומטר במעלה הוואדי יצרו הרוח והמים כעין פטריה הדומה לתופעת הטבע המפורסמת של הפטרייה בתמנע. אציין שתופעת הפטריות איננה ייחודית לתמנע או לנאות הכיכר אלא שכיחה מאוד בנחלי הדרום כולל בנחל גישרון עליון שבמסיב אילת.
חולף הזמן ואץ לו. את הפטרייה כבר עברתי זה לא מכבר וגם סימון השבילים בואדי הולך ופוחת ונעלם. גם השמש כבר ירדה ואור אחרון מתחיל לשלוט במרחב הרי אדום צובע בגון צהוב כתום עז את שפות הואדי ואת הרי אדום המציצים בינות לשפך הוואדי. זמן לחזור ואני אוסף את עצמי ובצעד מהיר ונחוש שב על עקבותי לחצר של מיכל ונעם להמשך הערב שם.
יום שלישי 14/02/2023.
נחל רחף הוא אחד מעשרות נחלי האכזב היורדים לבקע ים המלח וזורמים אליו בשיטפונות של חורף. אורכו של הנחל הוא כעשרים קילומטרים. אגן הניקוז שלו הוא בן כשמונים קל"מ רבועים ונמצא בבקעת הקנאים מזרחית לערד. בדרכו מזרחה אל עבר ים המלח הנחל מתחלק לשלושה חלקים. החלק העליון,מבדעת הקנאים, חותר הנחל קניון עמוק ובסופו מפל בגובה של כ 60 מטר. קטע זה נקרא בפי בני המקום נחל הנשרים וכן,בעבר היו בו נשרים שנכחדו וטרם הושבו לטבע במקום. מהמפל של החלק העליון ממשיך הנחל לחתור ברמת מדבר יהודה וגם בו יוצר קניון. כשמגיע הנחל לשפת מצוק ההעתקים מתחיל,שם,חלקו התחתון שגם בו שורה של מפלים כשהאחרון בהם נמצא בשביל נחל רחף תחתון. אחרי המפל הזה,וגם בקודמיו,נוצרו גבים שבעקבות סערת "ברברה" שפקדה אותנו זה לא מכבר נמלאו מים. הטיול בחלק האמצעי והעליון,כמו גם חלק מהחלק ממצוק ההעתקים כרוך בירידה באמצעות סנפלינג ושמור למי שמיומן בספורט זה. החלק התחתון,מהמפל ועד לכביש 90,נגיש ברגל לכל מטייל ואותו פקדתי בבוקרו של היום.
הדרך למפל נחל רחף תחתון עוברת לאורך הגדה הדרומית של הנחל,וככל שמתקדמים בה הולך ומתעמק הקניון שחורץ רחף בפני מצוק ההעתקים עד שמגיעים למפל עצמו שניגלה לעין לאחר ירידה קלילה אל עברו במראה אפי של מפל גבוהה ובתחתיתו ברכת מים מאלה וכמה גבים העוצרים מהם מים.
בדרכי חזרה מהמפל נתקלתי בציפור תריסטמית שעמדה על קוצו של סלע ובסבלנות מוערת מאוד דגמנה לעין המצלמה על רקע קניון נחל רחף. לאחר שנפרדתי מהדוגמנית חזרתי לכסופה ושמנו פעמינו לנאות הכיכר.
בצד הצפוני של כביש בגישה לנאות הכיכר פעלה מחצבה של מפעלי ים המלח. המקום נחצבה קרקע ששימשה את סוללות בריכות הייבוש של החברה שבדרום ים המלח. כתוצאה מחציבה במקום נוצר אגמון שמכיל מי תהום מליחים שמוזנים במי שיטפונות מתוקים מנחל הערבה בכלל ומנחל אשלים בפרט.
בתחילת שנות התשעים,של המאה הקודמת,נזנחה המחצבה ומספר גופים חברו יחדיו וסביב האגמון הוקם מצפור צפרים שפוקדות את האגמון בתקופות הנדידה.האגמון מאפשר למספר בעלי כנף,חיות אחרות ולמיני צומח שונים האופייניים לאזור והוכרז כשמורת טבע.
דרום ים המלח בכלל ואזור נאות הכיכר הם חלק ממדינת ישראל כפי שהוכרזה במאי 1948. כחלק מתפיסת ההגנה של צה"ל נזרעו באזור מוקשים על מנת לעצור צבא פולש בכלל וכזה הנע על רכב קרבי משוריין בפרט. עם הממלכה האשמית יש הסכם שלום כבר שנים רבות,ואירוע של חדירה של גורם עוין מהאזור הזה לא קרה מעולם. למרות זאת:בניגוד לצפון ים המלח,ארץ המנזרים,דרום הימה משמש לתיירות פנים בלבד ומשכך מדינת ישראל לא טרחה,וכנראה לא תטרח,לפנות את שדות המוקשים. בנוסף לכך:הקרקע המליחה וגם מעט הגשם שבאזור עשו שמות במוקשים שהפכו לסכנה רצינית ודי בתנועה בקרבתם כדי לגרום להם לפעול ולקפד איבר או חיים. שלטי האזהרה על מיקוש באזור אינם המלצה בכלל ושומר נפשו ירחק,לרבות שלטים אלו באזור המצפור.
אחר צהרי היום השלישי,החלטתי לקפוץ למצפור. נכון,עונת הנדידה עברה חלפה לה אך אין לדעת. בליתי שעה קלה במקום,ועין המצלמה פספסה תן ששוטת לו באזור. כמה ברווזים שטו להם באגמון ונחליאלי קיפץ לו פה ושם. כשחשכה החלה לפלוש למקום עזבתי אותו ושבתי לנאות הכיכר לחצר של מיכל ונעם.
יום רביעי 15/02/2023.
זהו בוקרו של היום האחרון באזור ים המלח. במהלך היום אגמע את 184 הקילומטרים שבין נאות הכיכר לאילת,שתשמש אותי כנקודת מוצא לטיולים במסיב אילת. כבר מראש,בעת תכנון מסע הצילום הזה,תכננתי לעצור במושב פארן,שבערבה המרכזית כמאה קילומטרים צפונית לאילת,ושם לעשות את מסלול כיפת עשת.
לאחר התארגנות קלה וארוחת בוקר אחרונה בחצר של מיכל ונעם אני והכסופה שמים פעמינו דרומה בכביש 90. ליד בית הקברות של מושב פארן אנחנו עוצרים,התארגנות קלה,שחזור בראש של המסלול המתוכנן ואני עושה דרכי לעבר בית העלמין של המושב שם מתחיל שביל הגישה לכיפת עשת. על הדרך הזו מימין לי אני מבחין בזוג ספסלים מאולתרים ולידם שרידי מדורה. הספסלים צופים אל עבר בקעת עשת הקסומה,ואני מחליט לעצמי שכשאצא מהמסלול אעצור בספסלים האלה לכוס קפה והתרעננות קלה בטרם אמשיך דרומה,לאילת.
מבית הקברות אני לוקח את השביל מסומן אדום ומתחיל לטפס בשביל צר ומצידיו תהומות הנראה כאח קטן וקצר למסלול הסנפיר הגדול. עד מהרה אני מגלה שטעיתי בניווט,שכיח במקומותיי,ואני לא על השביל לכיפת עשת אלא,כפי שהסתבר בהפסקת הקפה על הספסלים,אני על סכין עשת. מאחר ומדובר בשביל מסומן היטב המשכתי בדרכי על הסכין. ככל שהתארכה הדרך,וכמה מקומות הצריכו מטיחת איברים ושימת לב פרטנית להיכן מונחת רגל זו או אחרת,מתחיל להיפרש בפני מישור עשת ומראהו האפי.
מהלך זמן מה על סכין עשת סימון השבילים מסתיים ומכוון למסלול היורד לשפת העמק מתחת לסכין עשת וממשיך במסלול מעגלי חזרה לבית הקברות תחילתו של המסלול. הטעות החביבה הזו חשפה אותי למראות של הרים מחודדי כיפות,ועמק עשת. פה המקום לציין כי שמורת הטבע עשת היא אחת השמורות הגדולות בישראל אם לא הגדולה שבהן,ברם: המקום משמש כשטח אש של צה"ל בכלל וחיל האוויר בפרט ואין להיכנס לתוך השמורה ללא תיאום עם צה"ל. סכין עשת וכיפת עשת סמוכים למושב פארן ולכביש 90 ואינם חלק משטח האש והטיול בהם חופשי בכל ימות השנה ללא צורך בתיאום עם צה"ל.
כמובטח אני חוזר לספסלים שליד הכניסה לבית העלמין. מכין לעצמי כוס קפה מהביל ושולח את העיניים לתור ולהרוות עצמן בנוף שנפרש לרגלי לרבות המשים מכוסי עננים שהוסיפו לאווירה במקום.
בן מושב פארן האיר את תשומת לבי לדברים הבאים:אין הכרח להיכנס למושב ולהחנות ליד בית הקברות.ישנו שביל גישה סמוך לגדר המושב שמגיע לחניון בסמוך לבית הקברות ומשם אפשר להמשיך לטייל בשבילים המסומנים באזור. בלא מעט אתרים שבהם מסופר על האתרים של בקעת עשת שבאזור מושב פראן ממליצים להשאיר הרכב בתוך המושב ליד בית הקברות בשל פריצות לרכבים,ברם:למרות שליד הכניסה לבית העלמין וגם ליד בית העלמין,תחילת וסוף המסלולים המסומנים באזור,יש פחי אשפה המטיילים משאירים את האשפה שלהם במושב עצמו. אז,אנשי המושב אינם עובדים אצלנו זה הבית שלהם וכפי שאינכם מלכלכים ביתו של מי ממכריכם אנא אספו אתכם את האשפה שלכם קחו אותה אתכם או הניחו בפחי האשפה והשאירו את המקום כפי שקיבלתם אותו:נקי ומטופח.
היום מתחיל לערוב ולאחר קפה מהביל והרווית העין בנוף של שמורת הטבע עשת,אני חוזר לכסופה ויחדיו אנחנו גומעים את שארית הדרך לבסיס האם באילת. קצת לפני שאני מקבע עצמי בבסיס האם שבאילת אני עוצר במרכז הצפרות של אילת. כמה סיסקסקים יחד עם כמה פלמינגו מקבלים את פני ולאחר מקדיש להם את תשומת לב העין שלי ועין המצלמה,ממשיך בדרכי לעיר אילת לבסיס האם.
יום חמישי 16/02/2023.
את היום החמישי למסע הזה,והראשון במסיב אילת,אני מקדיש לביקור בגלריה. האמנים המציגים הם:
תפנות אלת המים.
שו אל הרוח.
נות אל השמיים
וגב אל האדמה.
האלים האלה הם מהמיתולוגיה המצרית שלכשעצה היא מיתולוגיה ייחודית,שכן:למרות ריבוי אלים היא גם מיתולוגיה מונותאיסטית,כששיאה בימי אחנתון נעשה איחוד אלים ולתקופה קצרה,בעת שלטונו של אחנתון ואשתו יפת התואר נפרטיטי,הייתה מונותאיסטית לחלוטין – לראשונה בתולדות האדם,שיטה שהדת היהודית אימצה והביאה לידי חידוד כדת מונותאיסטית עם איסור עבודה לאלים אחרים בפרט לאל אחד,אחריה אומצה ה"שיטה" הזו על ידי הנצרות והאיסלאם.
המים,הרוח הבדלי הטמפרטורה הגדולים בין היום והלילה ותכולת המיסלע בוואדי גישרון מעצבים בגדותיו תצורות שונות ומשונות ועם קצת דמיון נראה שם מראות המזכירים את הבירה הנבטית שבפטרה,דרך פרצופים עם הבעות שונות ומשונות ועד לכל תצורה אחרת כיד הדמיון – וצריך דמיון כדי ליהנות מהמראות שפיסל הטבע בוואדי.
נחל גישרון הוא נחל אכזב שמתחיל את דרכו בסמוך למעבר נטפים,כ 12 ק"מ מערבית לאילת,חותר קניון עמוק בתחומי מדינת ישראל ואז פונה דרומה,חוצה את הגבול למצרים ונשפך לים סוף סמוך לטאבה שבמצרים.
מול הקניון העמוק והייחודי מאוד למאסיב אילת,בעודי מקמפז את תפיסת התמונות של קניון גישרון עליון בטרם יחצה את הגבול מצריימה,אני רואה סלעית שחורת בטן,יחד עם עפרוני מדבר מלקטים להם ממזונם,בעין מפריעה. אני שולח יד לתיק הצילום ובכמה שפחות תנועות מיותרות,כדי שלא להפריח את שני אורחי,שולף ממנו את הסט המתאים ומצלם את השתיים,ביחד ולחוד.
אחרי שעה ארוכה בלווית העפרוני,הסלעית וקניון גישרון אני אוסף את עצמי,את המצלמות וחוזר,בהמשך המסלול,חזרה לחניון לכסופה,ואיתה חזרה לאילת לבסיס האם.
יום שישי 17/02/2023.
יחידה 5050 היא חלק מחטיבה לטכנולוגיות היבשה של זרוע היבשה של צה"ל. חטיבת הטכנולוגיה של זרוע היבשה מורכבת ממספר אגפים שעוסקים בפיתוח אמצעי לחימה לחילות היבשה,כמו גם התאמה של מוצרי מדף לצרכים של זרוע היבשה של צה"ל. בסיס יחידה 5050 נמצא כארבעים ק"מ צפונית מערבית לאילת על כביש 12 והיא אחראית לביצוע ניסויים בכלי משחית עבור צה"ל וגם משמשת חילות זרים בכלל וצבא ארה"ב בפרט.
את סיפור הדרך אל הבולבוסים שבנחל קידר,הרי אילת,קראתי ושיננתי בערבו של היום הקודם,ולאחר ארוחת הבוקר במלון,ארגנתי את ציוד הצילום המתאים למה שיש לצפות בשטח ויצאתי לדרך שכללה כ 50 ק"מ לכל כיוון. כשהגעתי לנקודת הציון שבה יש לרדת מכביש 12 לנחל קידר פניתי לימין והתחלתי לנסוע בדרך אפר. כבר בראשיתה קידם אותי שלט אזהרה על כך שמדובר בשטח אש, ולידו שלט המורה למקום שלא אליו תכננתי להגיע. שחזרתי בזיכרוני את סיפור הדרך ושמתי,הפעם,לב שהפנייה ימינה מכוונת למי שמגיע לאזור מצפון,ואני:הגעתי מדרום.חזרתי לכביש 12 חזרתי קברת דרך קצרה מאוד והשביל לנחל קידר נמצא.
ירדתי לדרך,דרך כבושה מתאימה לנסיעה גם ברכב רך כמו הכסופה,והתחלתי דרכי בסימון הדרכים כפי שהופיע בהוראות הגישה לאתר המבוקש.
גם פה קידמו את פני שלטי אזהרה על היות המקום שטח אש. בשל קירבתו למחנה יחידה 5050 התגנב לליבי חשש שלמרות שצה"ל לא מתאמן,וגם לא עושה ניסויים,בימי שישי הרי מדובר במקום שגם צבאות זרים משתמשים בו ואצלם שישי הוא יום רגיל בשבוע. אז פקחתי אוזניים לשמוע אם יש קולות נפץ. נחל קידר קרוב לכביש 12 והנחתי שאם יתבצע בקרבתו ניסוי כלשהו הכביש יחסם. מאחר ולא היה חסום וקולות משונים לא נשמעו,וגם: כל הדרך,כולל בשדה הבולבוסים,יש קליטה סלולרית החלטתי להמשיך ולהגיע לשדה הבובוסים ולטייל בו – ובמקרה ומשהו חשוד ישמע אוכל לצלצל למשטרה ולבקש תיאום עם צה"ל ולחלץ עצמי מהמקום. לשמחתי זה לא נדרש.
בסיפור הדרך שקראתי לא צוין שמדובר בשטח אש וכן צוין שישנה נקודה מסוימת שבה עוצרים ויש להלך רגלית כקילומטר וחצי,לכל כיוון,כדי לבקר בשדה הבולבוסים. אז,הכסופה מתמודדת,בקלות יש לומר,עם מהמורות הדרך ולפתע,בקצה חרטומה מבעד לשמשה הקדמית אני רואה חניון מסודר ומהודק היטב ולצידו שדה הבולבוסים שהעתיק נשימתי וקולות פליאה בלתי נשלטים יצאו מגרוני למראה המקום.
בולבוסים הם תופעת טבע ייחודית לאזור הנגב ולמסיב אילת. פעם,לפני כעשרים מליון שנה,אזור זה היה מכוסה בים,ים תטיס שמו. בעמקי הים מתלכד חומר אורגני שמקורו בתהליכי בלייה וסחף,אליו מצטרפים שלדים של בעלי חיים ימיים וביחד נוצרת בוצה ששוקעת לעומק הים שבמרכזה שרידי מאובנים אורגניים וסביבה תלכיד של חומר אורגני שמקורו בסחף,כאמור.
שם,בעומק הים,בתהליכים של דחיסה והידוק מתלכדים החומרים האורגנים ונדחסים לידי גוש אחד של מסלע שמתלכד ללא כיוון מסוים ומכאן צורתם העגלגלה.
משנסוג הים,תהליכי הבלייה הטבעיים,רוח,מים והבדלי טמפרטורה,חושפים את התלכיד הייחודי הזה בצורת כדורים הדומים לתפוחי אדמה ומכאן שמם:בולבוס קרי תפוח אדמה בערבית.
שעה ארוכה בליתי בחיקם של הבולבוסים שבנחל קידר,שזפתי את עיני בתופעת הטבע הקסומה הזו ועין המצלמות,עם עדשות הוינטג’ מימי הפילם,לקחו תמונה אחר תמונה. בצער,ומתוך הנחה שללא תיאום עם צה"ל להמשיך להסתובב בנחל קידר עשוי להיות מסוכן,חזרתי לכסופה וחזרנו לבסיס האם,באילת.
כביש 90 הוא הכביש הארוך בישראל. הוא מתחיל בצפון בשער של מטולה ומסתיים דרומית לאילת במעבר הגבול בטאבה. את חלקו הדרומי של 90 עשיתי,עם הכסופה,כבר כמה פעמים בנסיבות שונות,אך זמני בשישי הזה בידי,ורציתי עוד קצת מים סוף והרי אילת הנושקים לו.
אין כמו להלך ברגל כדי לספוג מאווירה של מקום,אז עזבתי את המלון והלכתי ברגל כשהיעד הוא נמל אילת. נמל אילת איננו פועל בשישי,אם כי פה ושם ראיתי משאית עמוסה כלי רכב חדשים עושה דרכה מהנמל צפונה. מאחר והנמל סגור הרוויתי את העין במתקניו בכלל ובמאות מכוניות חדשות למשעי שהגיעו אליו מארצות היצור במזרח,מסין ועד לקוריאה. השעה התאחרה ואת דרכי חזרה עשיתי באוטובוס של אגד שסובב עצמו לדעת במתחם המלונות שבחוף הצפוני של מפרץ אילת עד שהגיע לתחנה הסמוכה לבסיס האם,ממנה פרשתי לערב השבת.
שבת 18/02/2023.
שבת בבוקר,בחדר האוכל של המלון מחלחלת אל קירבי התחושה שמסע זה,על מקומותיו המופלאים והשימוש בעדשות הפילים – מגיע אל קיצו. תם,לא נשלם.
כביש 90 מאילת לצומת הערבה,נקרא גם כביש הערבה,הוא אחת התשתיות הרעועות והלא מתאימות לתנועה שיש בישראל. נוסיף לזה שנהגי ישראל חשובים שחוקי התנועה בדרך הזו הם המלצה בלבד ומפירים כל חוק תעבורה ומפגינים כל בריונות כביש אפשרית בכביש הזה. אם אני יכול להדיר גלגלים ממנו,תמיד אשמח לעשות כן.
לאחר ארוחת בוקר דשנה במלון,והתארגנות קפדנית,לוודא ששום דבר לא נשאר מאחור,נכנסתי לכסופה. טיפסו בכביש 12 ממנו לארבעים כביש 6 הביתה אגב כך,כמה מקומות בדרך הזו שהיו זקוקים לתיקון תוקנו והכבישים האלה במצב תחזוקה מצוין,כמו גם דלילים בבריוני הכביש.
דרך עם נופים קסומים ואפים שחוזרת ומושכת אותי אליה ולאתרי הנוף שבצידיה שוב ושוב,ושוב. הפסקה קצרה להתרעננות במצפה רמון ומשם הביתה. תם. לא נשלם אחזור לדרך הזו ולמאסיב אילת ככל הנראה בפסח הקרוב.
בדרך כלל אינני נוהג לציין את פרטי ציוד הצילום ומהלכי הפיתוח. שה,לרוב,איננו מעלה או מוריד דבר. כבדברי הפתיח,המסע הזה חוסה תחת ההשראה שקיבלתי מגייל רובין וכפי שציינתי יצאתי למסע כשבאמתחתי עדשות פילם בני תקופתה של גייל – אם כי אינני יודע לומר אם השתמשה במי מהן אם בכלל.
לכל התמונות שצילמתי הדבקתי את שם העדשה שבה השתמשתי וכן,היה זה מאתגר מאוד ומאוד מענג להשתמש בעדשות שאין להן קשר אלקטרוני עם המצלמה הכל צריך להעשות ידנית,ועם עדשות שתוכננו למצלמות פילם התוכניות אופטיות בנות כמה וכמה עשורים שמרנדרות תמונה וצבע שונה מעדשות בנות ימינו.
לקנון פול פריים חוברו,חליפות,עדשת ה 35 מ"מ עדשת ה 55 מ"מ ועדשת ה 135 מ"מ. לקנון APS-C חוברו,חליפות עדשת ה 55 מ"מ וגם ה 135 מ"מ. ללומיקס חוברה דרך קבע עדשת ה 200 מ"מ לקנון הוותיקה חוברה,לחלופין,עדשת ה 200 מ"מ. כל התמונות פותחו בלייטרום בלבד. עדשת ה 135 מ"מ וה 200 מ"מ הגיעו לידי ימים ספורים לפני שיצאתי למסע הזה ולצלם איתן היה גם להכיר אותן מקרוב על היתרונות והחסרונות שלהן – מה שהוסיף לאתגר וגם לחויות הצילום בכללותה.
מצלמות:
קנון 6D.
קנון 80D.
קנון 1000D.
לומיקס G85.
עדשות וינטג’:
Flektogon 35MM
Helios 44-6 55 MM
Pentacon 135MM
Jupiter 200MM
מנחם.