Gail Rubin Project

לוח הזמנים שלי הסתדר כך שאני יכול לצאת למסע סובב דרום ישראל בסוף השבוע האחרון של תשפ"ה,ולחזור ביום הראשון של השנה החדשה תשפ"ו. המסע הזה,כמו כל פרויקט צילום שנמשך כמה ימים,הוא במסגרת פרויקט על שם הצלמת גייל רובין זיכרונה לברכה. גייל התפרסמה,בין השאר,בזכות התיעוד הצילומי של חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים והייתה,למעשה,לצלמת העיתונות הראשונה שחצתה את התעלה יחד עם כוחות צה"ל. יוצא איפה שנקודת זמן בתולדותיה של גייל רובין מצטלבת,במעט,עם האהבה שלי לדרום הארץ,מים המלח,דרך הערבה ושמורת הרי אילת. ביום שישי האחרון של תשפ"ה בשעת בוקר מוקדמת יצאתי מעיר מגורי לכביש מספר 6 ממנו לכביש מספר 1 וממנו לכביש 90 כשהתחנה הראשונה היא בשמורת הטבע עין גדי. לאחר שהייה בשמורת עין גדי חזרתי לכביש 90 ואתו המשכנו,אני והכסופה,לבית המלון שבאילת. בשני הימים הקרובים,שבת האחרונה של שנת תשפ"ה ויום ראשון האחרון של אותה השנה,ביקרתי בשני אתרים בקניון האדום שבהרי אילת,ובשמורת הטבע עברונה שבערבה הדרומית. שני הביקורים התחלקו לשני חלקים: ביקור ראשון עם אור ראשון לסמל את בואה של תשפ"ו וביקור שני,באותו אתר,עם אור אחרון לסמל את עזיבתה של תשפ"ה. לערב החג לא הייתה תוכנית קונקרטית אבל סקרנותי גברה ובבוקרו של יום סרתי לביקור קצר בנמל אילת. בבוקרו של היום הראשון של תשפ"ו אספתי את חפצי מהמלון חברתי לכסופה ונסענו חזרה הביתה הפעם: כביש 12,כביש 40, כביש 6 והקטע האחרון וזה שסוגר את המסע,כביש 40 שמסתיים בפאתה המזרחיים של עיר מגורי,ומשם:הביתה. סך בכל,במסע הזה,נגמעו 963 קילומטרים,נצפו שתי זריחות,או אם תרצו שתי קבלות פנים לשתפ"ו הממשמשת ובאה,ושתי שקיעות,אם תרצו שתי פרידות משנת תשפ"ה היוצאת.

יום העצמאות מסמל,יותר מכל,את סופה של נדידת העם היהודי ברחבי העולם אל הבית לאומי בישראל. בטבע,נדידה מסתיימת תמיד במקום,כלשהו,קבוע שבו נקבע המושב הסופי שיכול לשמש לרבייה,כמו בנדידת הציפורים,או נקבע לצורך אגירה כמו במקרה של החולות הנודדים באזור מסיב אילת והערבה. את המסע,בן שלושת הימים,למסיב אילת והערבה ערכתי בסימן של נדידה. נדידת חולות ונדידתם של הנבטים מעומן,של היום,לנמל עזה בהסיעם את המור והלבונה. חולות כיסוי. חולות כיסוי נמצא בחלק הצפוני של ביקעת עובדה שבמרכזה נמצא שדה התעופה,הצבאי,עובדה. מקורם של החולות שבחולית כיסוי שנוי במחלוקת,לפי גרסה אחת מקורם בחולות שהסיע הנילוס הכחול ממקורותיו באתיופיה לדלתא שלו ומשם,הרוח,הסיעה אותם לחלקה הצפוני של בקעת עובדה,שם מתרוממת הקרקע רגע לפני מצוק ההעתקים של בקע ים המלח,ובשל ההתרוממות הטופוגרפית מוצא החול את מקום מושבו הקבוע. הגרסה השנייה היא: מקור החולות בהרים של מזרח סיני,משם מסיע אותם הרוח למקום מושבם בצפון בקעת עובדה שם מוצאים גרגירי החול את מקום מושבם הקבוע בשל הטופוגרפיה של המקום,כפי שהוסבר קודם לכן. בשל הרכב הקוורץ והמינרלים של החולות סבירה יותר האפשרות השנייה כמקורם של גרגירי החול בחולית כיסוי. מואה הנבטית. מואה הקדומה נמצאת בערבה התיכונה צפונית למושב צופר. מיקומה של מואה הוא בנקודה אסטרטגית על דרך הערבה,ממפרץ אילת לים המלח ומשם צפונה או בעמק הירדן או על גב ההר,ובדרך מפטרה הנבטית מערבה לכיוון נמל עזה. מתי השיירות הנבטיות החלו להשתמש בנתיב:עדן,פטרה,מואה,עבדת,שיבטה,חלוצה ומשם לנמל עזה לא ממש ידוע,כי הממצאים מהערים ממערכת החאן הנבטים שלאורך הציר הזה אינם מקבעים את תחילת השימוש בתאריך מסוים. אנחנו כן יודעים,ממצאים ארכאולוגים,שראשית השימוש באתר מואה היה בתקופה ההלניסטית,המשיך לתקפה הרומית ובסופה,של התקופה הרומית,בא היישוב אל קיצו. בסביבות 106 לספירה בא קיצה של הממלכה הנבטית והנבטים נטמעים בקרב האוכלוסייה הרומית בעיקר בפרובינקיה ערביה שהיא סוריה של היום. יחד עם זאת,בתקופה הרומית הופכת נואה מחאן שיירות לעיירה רומית משגשגת ולפי הממצאים עושרה הגיע ממסחר בתמרים,באפרסקים (שהגיעו לאזור דרך דרך המשי מסין) באגוזי פקאן וגם בתבלינים שהובאו מהמזרח,יובשו במואה ונשלחו הלאה לאימפריה הרומית דרך נמל עזה. האפרסקים לא גדלו במואה בשל תנאי מזג האוויר,אבל עברו דרכה לעזה ומשם לאימפריה הרומית. בהמשך התקופה הרומית,ואחרי נפילת הממלכה הנבטית,היה עיסוק בכתישת זיתים לצורך הכנת שמן זית שמן הסתם גם הוא עשה דרכו לאימפריה דרך נמל עזה. מסיבות לא ידועות בתום התקופה הרומית מואה ננטשת ולא נושבת עוד לעד.

אודה ולא אבוש: ים המלח הוא מהמקומות האהובים עלי בתבל. בכל פעם שאני מביט בו ממעל,נחמץ לבי לראותו הולך ומתכווץ באדיבותה של מדינת ישראל,סגירת סכר דגניה,ובאדיבות מפעלי ים המלח כמו גם השנויים האקלימיים שמזמן הטבע. אך למחמץ הלב הזה ישנה זווית מבט נוספת: נסיגתו של ים המלח מזמנת לנו מראות בטבע שאין להם אח ורע בשום מקום אחר בעולם. צריך לזכור: ביקור ממזרח לכביש 90 באזורים משולטים בברור כמסוכנים בשל בולענים הוא מעשה שבו אדם לוקח את נפשו בכפו ומצריך זהירות,מודעות לסביבה ושימת לב מרבית לאיה מונחת כף הרגל ובהחלט:מסוכן. נחל קדם הוא מנחליו הקצרים של ים המלח. אורכו כשבעה קילומטרים בלבד,שבהם הוא נופל במצוק ההעתקים של ים המלח במפלים שהגבוה מביניהם נישא לגובה של כ 330 מטרים. שישה קילומטרים צפונית לעין גדי נחל קדם נשפך לים המלח. מצפון,וגם מדרום,לשפך נחל קדם לים המלח נסיגת הים מגלה נביעות של מים חמים עשירים בגפרית. המעיינות נושאים מים מעומק של כ 1200 עד 1700 מטר מתחת לפני ים המלח (כ 1600 ועד 2100 מטר מתחת לפני הים). בעומק המעיינות נפגשים המים עם חום העולה מגרעין כדור הארץ,התחממות המים גורמת להם להידחף מעלה אל עבר פני הקרקע ושם לפרוץ לאוויר העולם. בדרך מעלה המים אוספים את המינרלים ששקעו באדמה שבה הם עוברים וביניהם:כמות גדולה של גפרית. בסמוך לקו החוף של ים המלח,זה הנוכחי,פורצים המים אל פני השטח,יוצרים מאגרות של מים חמים ועשירים במינרלים ובגפרית,ומשם נשפכים לים המלח. כאשר שטח הנביאה היה מכוסה בים המלח,לחץ המי הים לא אפשר את נביעתם ומשנסוג הים נפרצה דרכם מעלה. [...] "חניון" נחל קדם. בדיוק כמתוכנן אני מגיע עם עלות השחר. מנוע הכסופה דומם,ובתזמון שמעורר את דמיוני מגיח פול טריילר על 500 סוסיו ו 68 טונות של מטען בתפזורת,מנהל המסע שולח את המצערת לרצפת הקבינה ושאגת הסוסים מפלחת את השקט של החניון. בעוד הפול טריילר שואג את מלוא סוסיו ועולה מעלה באטיות משמימה צינת אוויר מלווה בריח הגפרית הופכים את הפרידה מהמציאות של כביש 90 בכעיין המראה אל ארץ אחרת,לא נודעת,מיוחדת בנופיה וצינת האוויר שלה ובמשבי ריחה של הגפרית. למרות שהוראות ההגעה לנביעות החמות היו ברורים לי ושיננתי אותם בזיכרוני,לא הייתה לי כל כוונה לרדת ישר לנביעות,לשכשך עצמי בהם ולחזור על עקבותיי. הגעתי לאזור על מנת לשזוף העין,ועין העדשה,את המראות שחשף ים המלח בעודו נסוג אל תוך עצמו. הפול טריילר מסיים את ההמראה במעלה נחל קדם על כביש 90,אט אט שאגות הסוסים מתחלפות בשקט ואני מלווה את כביש 90 על שביל מזרחית לו,יורד מטה אל הארץ הלא נודעת. פה ושם השביל היורד המתינות אל חוף הים מזמן פלטו שבאמצעותו ניתן לגשת לפי התהום ולצפות בזריחת השמש,שמפעם לפעם מתכסה פניה בענניי גשם ופעם זו זריחת השמש,ופעם זו שקיעתה. בסוף השביל אדוות גליו של ים המלח מלחכים את חופי המלח ואדמת הסחף ולעין נגלים מראות שהים הנסוג,יחד עם הרוח ומעט הגשם שירד במקום,מזמנים מראה של כוכב לכת אחר שנראה כאילו רגלי נטעו בו לאחר שירדו מהפול טריילר שהמריא לו כבר הלאה,לדרכו. בכל מפרצון ומפרצון המראות משתנים,פה נטיפי מלח,שם זקיפי מלח,פה בולען גדול ממדים שמימיו זורמים אל ים המלח,ואחריו מרחב של אדמה רוויה במלח שכל צעד בה משמיע קול צווחה של אדמה שנפצעו בתוליה תחת נעלי ההליכה שלי. דומה שבכוכב שהגעתי אליו יש זריחות ושקיעות בזו אחר זו,לא כמו אלה שבכוכב למרגלות כביש 90. פעם,השמש שוזפת את מרבצי במלח אדמת סחף באור צהוב זהוב יוקד וקסום,ופעם,בשקיעתה,באור כחלחל נוגה.וככל שנוקף הזמן,עיני אוספות בשקיקה את נופיו המשתנים והמגוונים של כוכב חוף ים המלח,וגם המצלמה לוכדת את האור הנפלא,והמשתנה של השמש,.. אט אט ענני הגשם מפנים את הרקיע,השמש כבר נמצאת הרחק ממעל... זמן לחזור.

פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו. יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון. אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח. גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא...מקום חניה. אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך. אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים. כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני. שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם. אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.

המלחמה הזו שיבשה לכולנו את החיים,על החזרה לסממנים של נורמליות וחשיבה על שחרור המוזות היא משהו שצריך להילחם חזק כדי להניע אותו. געגועים עזים תקפו אותי לבסיס האם שהוא (מכאן והלאה) חניון הלילה שבחי בר של יטבתה. הטבע הפראי והאפי של הערבה הדרומית,הצבעים שלו החי והצומח והאתגרים הפיזיים של להלך בו,הכל צף בגעגוע. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב שאלה קשה מאוד היא: במצב הנוכחי האם ראוי להסתגף ולהימנע מתענוגות הנפש ולהישיר מבט למציאות המרה,משהו,או,אולי,דווקא תעצומות הנפש שנדרשות להתגבר ולא להיסחף למרה השחורה הם המה שצריך לעשות ובחוסן האישי לתרום,משהו,גם לחוסן הלאומי. ובאהבת הארץ הזו יש הרבה מן החוסן הלאומי הכה נדרש בעת הזו. בחרתי בדרך השנייה. הרבה זמן,מאז פרצה המלחמה,מאמץ פיזי ראוי לא פקד אותי ואני מוצא עצמי מודאג ממצב הכושר הגופני שלי,בכל פעם שאני עולה במדרגות לפינת הקפה במקום העבודה. הגיע הזמן להזיז את החוסן הפיזי ממרבצו העצל. עברתי משלב המחשב לשלב התכנון. ביום ה 62 למלחמה הזדמן לי לצאת מוקדם ממקום העבודה ומזמן זה והלאה עומד לרשותי כל סוף השבוע. כדי שלא להסס עוד הוזמן מקום הלינה בבסיס האם ונרקמה תוכנית נסיעה דרומה המתאימה לאמצעי הזהירות הנדרשים מהעובדה שגם דרום הערבה,והעיר אילת בפרט,וגם הדרך לשם עוברים באזור לחימה – הלחימה שבחזית העורף שלנו. כדי שלא לקחת סיכונים,וגם כדי שלא להדאיג איש,בחרתי בירידה דרומה דרך כביש 90 הארור והמסוכן מהבית דרך כביש 90 לבסיס האם. הדרך,מהבית לבסיס האם,עברה חלפה לה ללא עצירות בשל מטחי טילים וגם כביש 90,הארור,איכשהו עבר לו ביעף ובערבו של יום יום מצאתי עצמי אל נוכח שקיעת היום ה 62 למלחמה בבסיס האם הכה אהוב. יום שישי,היום ה 63 למלחמה,השקמה בשעה קטנה של הלילה. היעד? אז ככה: רובם המכריע של האתרים באזור הערבה הדרומית אינם מכוסים על ידי רשתות הסלולר ולמעשה אם יש אירוע ביטחוני המופנה לעיר אילת ולסביבתה אין דרך לדעת עליו אלא אם משמע האוזן מדבר על בום האופייני לנפילת טיל ב"שטחים פתוחים" ואם אין "בום" אז או שלא נפל טיל או שאני,ככל הנראה,כבר בר מינן ומספר,כלשהו,במניין קורבנות המלחמה על העורף. שעה לפני הבצעת קרני השמש הראשונות חרטום הכסופה מופנה לנחל שחורת. זה הביקור המי יודע כמה במקום,אבל חשבתי שלמען הביטחון האישי כדאי ללכת למקום מוכר,שאינו מכוסה סלולרית אין שם התראות,נגיש בקלות יחסית,וגם כזה שההכרות אתו מאפשרת לבטל הטיול בכל רגע ולהיחלץ למקום מבטחים במהירות וביעילות. כמו כן,מאחר ובנחל יש מסלול אחד שידוע מאוד,חלק מתחושת הביטחון היה להשאיר אחרי,בבסיס האם,הודעה על תוכנית הטיול,איזה מסלול בדיוק,לו"ז משוער וכו וגו’. ממש בקרני השמש הראשונות תיק הצילום עולה על גבי הגב מופנה לכסופה והצעדים הולכים קדימה של פי הוואדי. רק אני פה. לבד,אין איש. גם לא רוכבי האופניים שהזדמן לי,פה ושם,לפגוש במסלול הזה.רק רעם מנועי מטוסי הקרב שחגים מעל לוואדי בדרכם להמטיר אש על עזה,רק הרעש הזה מהווה תפאורה לשמש שצובעת את גוני הסלע בן מליוני השנים אל גוונים העזים,רוצים לומר שפה,פה בוואדי שחפר נחל שחורת באדיקות במשך מליוני שנים,פה:רק אני לבד,השמש והשקט המנותק מכל מה שקורה סביב. מפעם לפעם אני נעצר,מחזיר מבט לקרני השמש המלטפות בראשיתו של יום,משביע את העין ביופי העצום שמחולל אורו הראשוני של הבוקר במסלעה זקנת הימים שבאדיקותו חתר נחל שחורת,תר בעיני אחרי קומפוזיציה שתאפשר לעין העדשה לקלוט את התחושות והמראות שיש לעיניים,מצלם וממשיך במעלה הוואדי עד לנקודת הפיצול שממנה עולה השביל אל שפת הוואדי ודרכו חוזר חזרה לחנייה שם ממתינה הכסופה,אף היא בודדה בשטח.

יום חמישי אחר הצהריים. בתוכנית:להפליג לבסיס האם שבחי בר יטבתה עם עצירה,לעת ערב,במצפה הר עיט,ובו ללוות את ערבו של יום בשקיעתו במערב. למרות תכנון מוקפד של לוחות הזמנים,פקקי יום חמישי,הידועים לשמצה,מכניעים את התוכנית ואני מוצא עצמי,האחור של כמעט שעתיים,עוצר להתרעננות במצפה רמון,ומשם,הכסופה ואני,עושים דרכנו לבסיס האם שבחי בר. האוהל ניטע והשעון המעורר מכוון לשעת בוקר מוקדמת,היעד:ואדי שחרות. יום שישי. לפנות בוקר,אור ראשון צפוי בפרק הזמן הנדרש לכל סידורי הקימה,איסוף ציוד הצילום ונסיעה לפי הואדי,ואדי שחרות. ממש לפני שקרני האור הראשונות בשחרו של יום שישי אני מגיע לפי הואדי,התארגנות קטנה ואני יוצא לדרך. קרני השמש משחקות להן בינות למסלע שבו חתרו המים,במשך מליוני שנים,את קניון נחל שחרות. מפעם לפעם אני עוצר,מוריד את תיק הצילום מעל כתפי,צופה ומסתכל במשחקי האור על הסלעים,מציב את החצובה ועליה המצלמה,מרווה את העין ומנציח את המראה בעדשת המצלמה. בדרכי במעלה הואדי אני פוגש במפל המים הראשון,אחד מבין ארבע. ציוד הצילום מועמס על הכתפיים והמפל נחצה מעלה על מנת לצפות המשחקי האור שהשמש מייצרת עם אור השחר הראשון. במפל הרביעי,והגבוה מבין הארבעה,אני מניח את תיק הצילום ומאחר ואני בן האנוש היחידי בערוץ,מחליט לשוטט לי בינות לקניון שחתר נחל שחורת במיסלע הבזלת שהתרומם מתחת לים תטיס אי שם לפני עשרות מליוני שנים. עוד במעלה קניון שחורת,פה ושם אני שומע דרדרת של סלעים קטנים,וברור לי ששהותי בקניון מלווה על ידי כמה צבאים שחוכרים בדעתם האם לסמוך עלי ולרדת לעמקי הקניון לארוחת בוקר,או לא להסתכן ולחפש מקום אחר בו רגלי לא דרכה וספק אם תדרוך. עוד קצת במעלה הקניון ישנו עיקול ולו צורת האות S האנגלית. בטבורו שני מפלים,האחד:צונח מהקיר הדרומי של הקניון,נופל מטה ומשמש כבית גידול לצמחי מדבר מוריקים,ובתוך הקניון עצמו אשד קטן ובטבורו כמה אבנים ששחף השיטפון האחרון וסידר אותן בסדר רנדומלי מרשים. המצלמה אחוזה בידי,אני מקמפז את שני המפלים,מנציח בעין העדשה ומרווה את עיני במראה האפי שיצר הטבע. עוד השתהות קטנה במקום ולאחר כמה צעדים אני רואה מולי עץ שיטה מוריק ולמרגלותיו צבי הנגב מלכך את ארוחת הבוקר שלו.

יום חמישי העשרים ושתים ביוני,עשר בלילה אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. הפעם מזג האוויר הוא קייצי האופייני לעונה ובתוכנית: לטעת אוהל בחניון רחף,לישון את השעות שנותרו עד לאור הראשון ולקבל אותו באתר ולאחר מכן לנצל את היום לסיור באזור. ים המלח מדרום ללשון התייבש ונעלם כבר לפני כמה עשורים. המים שבהם רוחצים הנופשים בבתי המלון שבחופיו הדרומיים רוחצים בברכות האידוי של מפעלי ים המלח. גובה המים בברכות האידוי,כמו גם מליחותם והרכבם הכימי,הכל תלוי בצרכים התפעוליים של המפעלים,צרכים מטרתם אחת: למקסם את הרווחים מכריית הרכיבים הכימיים של מי הימה. מצפון ללשון עדיין מתקווה ים המלח הטבעי אם כי החלק הזה הולך ומתכווץ עקב חסימת הירדן שינויים במשטר הגשם באגני הניקוז של נחלי האכזב הנשפכים לימה והאידוי של מפעלי ים המלח. חופיו של ים המלח הצפוני נסוגו והגיש אליהם בלתי אפשרית או מסוכנת. אור ראשון ובעקבותיו הזריחה עולים בשפך הרחף ואני שוזף במראות הנוף הנצבע בגוני הזהב את חופיו של ים המלח ואת הרי אדום שממול. את חלק מהשנויים באור,מעלות השחר ועד לזריחה,אני מנציח במצלמות שהבאתי לוגם קפה ראשון של בוקר ומתארגן לנסיעה ליעד הבא. חופיו של ים המלח,בעת שליחכו את מצוק העתק מזרחית למדבר יהודה,מכילים מסלע שמקורו במשקעים של ים קדמון שנסוג לפני מליוני שנים. תצורת המסלע,הייחודית לים המלח,נקראת חוואר הלשון. חופיו הנסוגים של ים המלח חושפים קרקע שבעבר הייתה קרקעית ים המלח. קרקע זו מאפיינת בשכבות של אדמת סחף שמקורה באגני ההיקוות של נחלי ים מלח,מעורבת בשכבות של מלח ששקע לקרקעית הימה ויחד מיצרים תצורות אדמה ייחודיות לחופיו הנסוגים של ים המלח והם,גם,הסיבה לתופעת הבולענים...

יום חמישי,ערב שבועות,שעת צהרים,פני הכסופה לכביש 6 ודרכו לבסיס האם שבחי בר יטבתה. בדרך כלל אינני נוהג את דרכי דרכי דרומה לעשות ללא עצירה לטיול וצילום באזור,הפעם:בשל אילוצי פרנסה נאלצתי לצאת לדרך ממש באמצעו של יום,לחבור למיטב הפקקים באזור ולגמוע את 312 הקילומטרים מביתי לבסיס האם – באחת. בתוכנית: לטעת אוהל בבסיס האם,לשבוע בארוחת ערב ולפגוש את מיטת השדה מוקדם ככל האפשר,על מנת לאפשר השקמה מוקדם בבוקר ולעשות דרכי למרכז הערבה למאגר עשת הדסה ולעשות בו את שעותיו הראשונות של בוקר. מאגר עשת נבנה על ידי הקק"ל באמצע שנות השמונים. המאגר נמצא באפיק נחל חיון,העושה דרכו מזרחה אל עבר הערבה. למאגר שטח ניקוז של כ 1241 קמ"ר כשהמים מגיעים מזרימה עיתית בנחל חיון ובנחל הערבה בכלל,ומגשמים היורדים באזור אגן הניקוז של המאגר בפרט. חלק משטחו של המאגר נמצא בשטחה הריבוני של הממלכה האשמית,הלא היא ירדן,וכשנבנה המאגר כל שטח הניקוז שלו היה בשטח שבריבונות ישראלית שנקבעה בהסכמי השלום עם ירדן. רעיון אגירת המים במקום הוא:לאפשר למים לחלחל לקרקע באזור ולהעשיר את אקוויפר תת הקרקע של האזור שבו הוא מתקיים. אי לכך,המאגר מתמלא מים בחורף ובהמשך הקיץ מתרוקן מתכולתו,לעתים עד שיבש לחלוטין ולעתים לא. סביב האגם התפתחה פאונת מים האופיינית לאזור המדברי של ארץ ישראל ובעלי חיים שונים מוצאים בו את ביתם. זהו מאגר המים הדרומי ביותר בישראל ואיננו מוכרז כשמורת טבע אבל מגודר ומופרד מסביבתו באמצעות גדרות ומכשולים שהקימה קק"ל על מנת לשמור את ניקיון המים של המאגר כמו גם לאפשר לפאונה ולחי המקומי להתקיים באין מפריע. בשולי המאגר בנתה קק"ל מצפה מוסדר המאפשר מבט אל כל עברי המאגר על החי והצומח שבו. המאגר נבנה במימון הדסה ושמו המלא הוא מאגר עשת הדסה כהוקרה לתרומתם. יום שישי. חג שבועות. כמתוכנן עוד בטרם מבציעות קרני השמש הראשונות אני מגיע למצפה שלחופי מאגר עשת,תופס לי את מיקומי בתצפית המקורה ומלווה את בוקרו של חג השבועות,משביע את העין בכל מה שמתרחש בסביבת המאגר,ומנציח את האירועים בעדשת המצלמה. משהשמש עלתה במזרח השמיים,ופעילות הבוקר במאגר החלה להאט מהלכה,ארזתי את ציוד הצילום ואת עצמי וסרתי למוצב עשת הסמוך.

שאלה שגורה בפנו לקראת חג הפסח היא:"איפה אתה/את עושה/עושה את הסדר?" את ליל הסדר 2023 החלטתי,זה לא מכבר,לעשות בערבה בבסיס האם שבחניון הלילה של החי-בר יטבתה שאליו אני נמשך בעבותות של קסם. דרכי המדבר מאובקות ומי שמהלך בהן מעלה אחריו ענן אבק,שלאטו הולך ושוקע אחרי שהשיירה כבר מזמן עברה,צונח אל הקרקע,מקבל את לחות הבוקר הקריר מישתכב לו ומחכה להלך הבא שיעלה אותו לאוויר,וחוזר חלילה. כמו כל מסע דרומה במסגרת פרויקט גייל רובין,ובהשראתה,גם הפעם היה צורך שאבק הדרך ישקע ואת מקומו יתפסו המוזות – ומשזה קרה,ולאחר והתמונות פותחו ונערכו הנה פה:סיפורו של פסח 2023 בבסיס האם שבחי בר יטבתה.

כמו שכבר אמרתי בעבר,אינני יודע מה היה ציוד הצילום שבו השתמשה גייל רובין. מזה זמן רב אני מתכנן מסע צילום לדרום הארץ במסגרת פרויקט הצילום לזכרה של גייל רובין ובעיקר…